"אם הם יגיעו, תשפכי עליהם את סיר הצ'ולנט הרותח", אמרה שרהל'ה אחותי, רק בת ארבע וחצי, לאמא שלנו באותו יום שישי ארור, למחרת תשעה באב 1942, לפני שהגרמנים לקחו אותה מגטו ורשה בדרכה האחרונה לטרבלינקה. כל ההולכים היו משוכנעים שאמא ואביה יירצחו והיא תינצל. אבל אלוקים רצה אחרת.
הגרמנים הבטיחו להולכים שלושה ק"ג לחם וק"ג ריבה ועונש מוות לנשארים, וסבתא של שרהל'ה, שלא יכלה לשאת יותר את סבלם של נכדיה הילדים הגוועים ברעב, הלכה עם אחותי ועוד מצאצאיה. בגטו נותרה להסתתר אמא שלנו, בלה שרפהרץ-שימן-בר ז"ל, ששרדה שלושה מחנות עם תאי גזים. אביה של שרהל'ה, דוד שימאן הי"ד, ממפקדי "מחתרת הלומדים" של חסידי גור בגטו ורשה, ניצל באותה אקציה בנס, אבל כעבור תשעה חודשים נרצח בירייה בזמן חיסול המרד בגטו. אחיי, משה, כבן 11, וחוה, כבת שבע, ילדיהם של אבי מרדכי שניצל, נרצחו גם הם בטרבלינקה עם אמם.
כמה הייתי רוצה השנה בזיכרון בסלון המדומיין שלי לשמוע את קולה של שרהל'ה הקטנה, להביט בעיניה. לבלוע כל מילה, כל זיכרון מפי הילדה, שקפאה במנהרת הזמן. איך היה המעבר מחיים כנכדה ראשונה מפונקת למשפחה אמידה בלודז' - אל החיים בגטו ורשה? איך חוותה את הצפיפות, אימת המוות, הרעב? מה תוכל לספר לי על סבא וסבתא המיוחדים שלנו, שלא פגשתי מעולם? על היום שבו הגיעו לוורשה מגטו לודז' האכזרי, שממנו הבריחה אותם אמא בסכנת חיים?
מי שמר על שרהל'ה היקרה כשאביה למד גמרא בבונקר שבעליית הגג, ואמא שלנו יצאה לעבודת פרך מצילת חיים ב"שופ" של שולץ, אייקון מצמרר בגטו? מה חשה כשנפתחו דלתות הקרון אל קבלת הפנים של הכלבים והצעקות ברציף הרכבת של "בית החרושת למוות"? איך הגיבו סבתא שלה ודודותיה, כשהבינו שבמקום לחם וריבה הגיע המוות? ומאין לקחה את התושייה לומר לאמא שלנו להתגונן בפני הגרמנים ושותפיהם "ציידי האדם" עם סיר של חמין מהביל?
"היום אני מבינה יותר, וצמאה למידע" - הייתי מסבירה לשרהל'ה, האורחת שלי בסלון. כי אמי, כמו אבי, לא דיברה על ילדיה המתים. כמו מאות אלפי ניצולים ששכלו ילדים, הקימו חיים חדשים ושתקו. בגלל הכאב, בגלל המבט קדימה ותפקיד השתיקה בשיקום. בגלל קבלת הדין האמונית. דווקא בתקופה שבה הכל מתועד ונחשף,ֿ דומיית הורינו מספרת בקול גדול על השתיקה שאיפשרה לנו לחוות ילדות מאושרת. רק אחרי שהלכו הוריי לעולמם למדתי עד כמה המשיכו לחפש אחר ילדיהם, שנים אחרי שנרצחו, בולשים אחר ניצוצות של תקווה, אולי מישהו שרד. מידע שעוזר לי היום להזדהות יותר עם המאבק של משפחות החטופים.
אמא כן אהבה לספר על גבורתם של הילדים בגטו ורשה. בני שש-שבע שפירנסו את משפחותיהם, זחלו מתחת לפתחים של חומת הגטו, בתוך תעלות הביוב אל ה"צד הארי" כדי להביא למשפחותיהם מעט מזון. בני שמונה עד עשר שנותרו יתומים והמשיכו להאכיל את אחיהם ואחיותיהם הקטנים הגוועים מרעב. כשהייתי שומעת את הסיפורים ההרואיים האלה, הייתי משוכנעת שהם שייכים לעולם של פעם. לשואה. כי הרי הילדים של היום, ילדי השפע המפונקים, לא מסוגלים להתנהגות הרואית גדולה מהחיים. כשהרמתי גבה סקפטית, הייתה אמא אומרת: "לא תאמיני למה ילדים מסוגלים כדי להציל את המשפחה, כדי לשרוד".
הסקפטיות התפוגגה. כמה נורא שאמא צדקה. הדר בכר בת ה-13 מבארי ניהלה חמ"ל והצילה את חיי אביה הפצוע קשה, בעוד אמה ואחיה הנרצחים מוטלים לידם. מיכאל (9) ועמליה (6) עידן מכפר עזה הסתתרו במשך 14 שעות בארון, מתקשרים עם העולם בסלולרי - בעוד אמם בסלון מתה. כל אלו המחישו עבורי עוד יותר את הגבורה של שרהל'ה אחותי, של מיליון וחצי גיבורים קטנים חפים מפשע, הילדים שנרצחו, ומאות האלפים ששרדו כילדים, רובם המובהק של שורדי השואה שחיים עימנו.
מה לא הייתי נותנת כדי לארח את אחיותיי ואחיי לזיכרון בסלון בביתי בארץ ישראל, ארץ חלומותיהם. לחוות עם אהוביי, למרות שלא נפגשנו מעולם, את הזיכרונות ואת ההמשך של החיים האמוניים של הורינו, סבינו וסבתותינו. לבלוע את מראם, להאזין לקולותיהם, כשאנחנו מוקפים במדפים עמוסים כרכי הגמרא, המשניות, החומשים, ים הספרים של אוצרות העם היהודי - נוף ילדותם, וילדותי.
כמה הייתי רוצה לספר לשרהל'ה , וגם לאחיי משה וחוה הי"ד, שעוף החול האגדי קם מחדש בארץ ישראל. שנולדתי כנגד כל הסיכויים. שדורות של ילדים נולדו במשפחתנו, ויש בהם הקרויים על שמם והם אפילו הקימו משפחות. ושכן, מאז שמחת תורה האחרון למדתי עוד פן אקטואלי לפסוק הנצחי: "הבט משמיים וראה, כי היינו ללעג ולקלס בגויים, כי נחשבנו כצאן לטבח יובל, לאבד, להרג, למכה ולשמצה ולחרפה ובכל זאת שמך לא שכחנו, נא אל תשכחנו".
הרשמה לזיכרון בסלון באתר:
zikaronbasalon.com
