לא, זה לא מתחבר, וזה לא אמור להתחבר. 7 באוקטובר איננו שואה חדשה, גם לא ישנה. 7 באוקטובר היה פוגרום. פוגרום מהסוג הישן, בזמן החדש. והשואה עדיין שם, תמיד שם. שואה.
כשאני חושב על הזיכרון בסלון שלי השנה, רק דבר אחד בלבד עשוי לחבר בין האורחים המדומיינים שלי בו. בין פרימו לוי ז"ל, שלד-אדם נוטה למות בין מאות "דחלילים אומללים ומטונפים", כדבריו, במחנה אושוויץ ב-1944, לבין האורחת האפשרית הנוספת - מירב לשם גונן, אמה של רומי בת ה-23 שנחטפה לעזה ב-7 באוקטובר 2023.
הדבר האחד הזה הוא הסיכוי. הסיכוי הנוכח. הסיכוי הקלוש, העמום אבל הנוכח, שהסיוט, יום אחד, ייגמר.
הסיכוי ש"גם במקום הזה אפשר להישאר בחיים, ולכן צריך לרצות להישאר בחיים", כמו שכתב לוי ב"הזהו אדם". הסיכוי שגם אם "אנחנו עבדים חסרי זכויות, ניתן להעליבנו ולהשפילנו, נידונים למוות בטוח", עדיין נוכל לעשות את הדבר האחד שנותר לעשות, "ואנו חייבים בכל כוחנו לנסות לעשותו, משום שזה הדבר היחיד והאחרון שנשאר לנו: אנו יכולים שלא להסכים למעשיהם".
הסיכוי הזה.
שלא להסכים אף פעם. לא למה שקרה, לא למה שממשיך לקרות, לא למה שנעשה לנו, לא למה שנלקח מאיתנו. אנחנו לא מסכימים, לא מקבלים, לא מתמסרים לחידלון. ואנחנו מעניקים לעצמנו – בינינו לבינינו, רק בדיאלוג הפנימי שלנו עם עצמנו, שהוא כל שנותר לנו כשסביבנו פעורה התהום שלתוכה בסבירות גבוהה, ניפול – את הסיכוי הזה. הסיכוי שזה בכל זאת ייגמר אחרת.
פרימו לוי לא מוכרח לשבת אצלי בסלון כדי לספר על הבהובו של הסיכוי הזה. אפשר פשוט לקרוא את "הזהו אדם" ולהבין איפה – גם כשהכל נראה חתום וגמור, גם "כשמשוכנעים היינו ששום עולם אחר ושום זמן אחר אינם קיימים זולת עולמנו המרופש ועולמנו העקר העומד בקיפאונו – את קיצם לא היינו מסוגלים לשוות בדמיוננו" – גם אז, עדיין ישנו הסיכוי.
ומירב לשם גונן, שסיפרה לי זמן קצר אחרי 7 באוקטובר על שיחת הטלפון האחרונה שלה עם רומי. אותה שיחה שבה בתה אמרה לה: "'אמא, ירו בי, אני מדממת, אני הולכת למות', והאם השיבה: 'מה פתאום, את הולכת לחיות', גם כששמעה כל הזמן יריות מסביב. היא, האם הזו, לא מוכרחה להתארח פיזית בסלון כדי לייצג את הסיכוי הזה. הסיכוי שבכל זאת, ייתכנו חיים. הסיכוי שאפשר להינצל ולהציל חיים. "המשפט המשפחתי שלנו כבר שנים הוא ש'אני אלך בשביל הילדים שלי מסביב ליקום ובחזרה' - ועכשיו מילת המפתח היא 'בחזרה'", כמו שלשם גונן אומרת. הסיכוי הזה.
בין שני הגיבורים בעל-כורחם האלה מחבר רק הדבר האחד הזה - ההיצמדות לסיכוי. הסיכוי האחד, הקטן, כנגד כל הסיכויים. הסיכוי שעצם ההתמסרות אליו והאחיזה בו לאורך זמן מגדילה בהתמדה את היתכנותו. "משהו קשה להגדרה, אפשרות רחוקה לטוב, אך שלמענה שווה לשרוד", כפי שכתב לוי. או – במילות שיר אחד פחות צפוי שיכול לחתום את הערב: ישנו אור שלעולם אינו כבה.
הרשמה לזיכרון בסלון באתר:
zikaronbasalon.com