ליל הסדר הוא אירוע שמח בבית משפחת אור. כל שבעת ילדי המשפחה משתדלים להתכנס סביב השולחן המקושט, וכל אחד מקבל קטע מההגדה אותו עליו להציג בצורה אישית. אבל הערב, הבן אבינתן לא יהיה חלק מהצגת ההגדה. כבר יותר מחצי שנה שהוא שבוי בעזה, אחרי שנחטף מהמסיבה ברעים יחד עם בת זוגו נועה ארגמני.
"אבינתן אוהב להפתיע אותי", מספרת אמו דיצה, "תמיד אפשר לסמוך עליו שיגיע. יש בו שני קצוות: מצד אחד הוא חזק, הוא הסלע השלי. אם יש לי קושי או שאני בבעיה אני אתקשר אליו והוא יגיע בתוך רגע. מצד שני הוא בחור מאוד רגיש, יש בו המון עדינות. הוא קולט אותי בדייקנות".
גם בהכנות לליל הסדר היא מרגישה את חסרונו: "לקראת פסח אנחנו מחליפים את כל הכלים במטבח. אלה ארגזים גדולים של כלים שנמצאים במחסן, וכל שנה אני מחכה לאבינתן שיוריד את הכל ויכניס הביתה. תיק-תק הוא מוריד את זה מהמדפים, עם הגובה והחוסן שלו, וזה כבר במטבח. השנה אני מוציאה כל פעם ארגז קטן, מבקשת מהילדים להוציא, ומחכה שהוא יבוא לעזור לי".
"אני מאמינה בניסים, אז מבחינתי בפסח אבינתן יגיע הביתה", היא מוסיפה, "ציחצחתי את החדר שלו, שמתי עציץ חדש, החלפתי מצעים. הכל יהיה יפה ומפנק כשהוא יבוא וכולנו נחכה לו בבית. הוא יפתיע אותנו כמו תמיד. אם חלילה זה לא יקרה אז יש לנו תוכנית מגירה, אני אהיה אצל אמא שלי עם שניים מהילדים ונמשיך לחכות שהוא יופיע בדלת".
בלעדיו אין לי כלום
ערב החג של לנה טרופנוב, שהשתחררה משבי חמאס לפני כמה חודשים, לא יהיה דומה בשום צורה לקודמיו. בעלה ויטלי ז"ל נרצח, בנם היחיד סשה עדיין בשבי, וביתה בקיבוץ ניר עוז נשרף כליל. "אנחנו משפחה מאוד קטנה. ויטלי, סשה, אמא שלי אירנה שהגיעה לארץ לפני שלוש שנים, ואני. את הסדר עשינו תמיד בחדר האוכל בקיבוץ, עכשיו גם הוא הרוס", היא אומרת.
הפעם האחרונה שנפגשה המשפחה הייתה בערב שמחת תורה: "לקחנו לסשה וספיר (כהן, בת זוגו שנחטפה ושוחררה, י"צ) חדר אירוח קרוב לבית שלנו. הכנתי מתכון חדש לסלמון, זה היה סיכון, כי קשה לקלוע לטעם של סשה שבעצמו מבשל מעולה. אבל הוא אהב. אני כבר לא זוכרת מה תיכננתי להכין למחרת בצהריים".
הערב היא תציין את החג במלון שבו היא גרה עם אמה וספיר, ביחד עם המשפחה של ספיר. "יש לנו משפחה חדשה. לפני הכל לא הכרתי את המשפחה של ספיר וגם אותה לא מספיק. היא הייתה בת הזוג של סשה, בעזרת השם אשתו לעתיד, ועכשיו היא חברה לשבי. זה כבר קשר אחר".
בינתיים היא ממשיכה להיאבק על חזרתו של סשה. "השתחררתי בלילה בין רביעי לחמישי, ובשבת כבר הייתי בעצרת. התפלאו עליי, אבל אין לי ברירה, הוא הבן היחיד שלי. בלעדיו אין לי כלום. אני בכלל לא חזקה, ההפך. אני שונאת שאומרים לי את זה. אבל אין לי פריבילגיה להתפרק. עדיין לא הייתי בקבר של בעלי, אני אלך אליו רק עם סשה".
סופי השבוע מלאים בבכי
גם המשפחה של החטופה עדן ירושלמי, שנחטפה מהמסיבה ברעים, נפגשה בפעם האחרונה בערב שמחת תורה. "ישבנו במרפסת בבית, הבנות ואני", מספרת אמה שירית, "בישלתי למרות שעדן גם מאוד אוהבת לבשל, היא מכינה חציל ממולא ושקשוקה נדירה. אנחנו משפחה שנהנית מהביחד ונפגשת הרבה, אבל בחג יש משהו עוד יותר מיוחד".
בנות המשפחה קרובות מאוד, והנוכחות של עדן מורגשת במיוחד: "היא כל הזמן צוחקת ומחייכת, אוהבת לעשות שטויות. היא תמיד מדברת איתי כשהיא בדרך לעבודה, זאת שיחת טלפון שחסרה לי במיוחד. היא עולה לי במחשבות הרבה. לילה אחד קמתי לקחת עוד שמיכה כי היה לי קר, והתחלתי לבכות. אני לא יודעת אם קר לבת שלי. נותנים לה שמיכה? היא מתכווצת כדי להתחמם?
"מאז 7 באוקטובר החיים די נעצרו. ארוחות השישי בלעדיה, סופי השבוע מלאים בבכי. היום לא נציין את ליל הסדר, לא נחגוג. כי זה לא חג, זה לא מרגיש נכון. לא דמיינו שעד החג שמסמל חופש וחירות, עדן שהיא בחורה כל כך חופשייה, עדיין לא תהיה בבית".
הכל מוכן ליד הדלת
רותי סטרום היא אמם של החטופים איתן ויאיר הורן. "בערב החג אנחנו נפגשים לרוב בבית של עמוס, האח הגדול של איתן ויאיר", היא מספרת, "הכל מאוד שמח, אנחנו שרים ורוקדים, יש הכל מהכל. הבנים תמיד מבקשים מנות מיוחדות: המנה האהובה על איתן היא מרק קניידלך, ואצל יאיר זה הכבד הקצוץ. השנה אני לא אעשה כלום בליל הסדר. אני לא חושבת על זה ולא מסוגלת לזה".
שלושת האחים קרובים מאוד: "הם תמיד ביחד. אוהדים את הפועל באר-שבע, מעריצים את הרולינג סטונס, מטיילים ביחד בעולם. הם חסרים כל הזמן, אני מתעוררת ולא מאמינה שאני עדיין במצב הזה, שאני לא יודעת מה קורה איתם. אני מתגעגעת לחיבוק שלהם, מדברת איתם כל יום וכל שעה ויודעת שהם מרגישים אותי כמו שאני מרגישה אותם. אמרו לנו שהיה שלב שהם היו ביחד, אז אני יודעת שהם יודעים ששניהם בחיים. אני לא יודעת אם הם עכשיו ביחד, אבל זה מחזק אותי שהם ראו אחד את השני".
רותי מתכוננת לחזרתם, וכבר הודיעה לקצינת הקשר שמלווה אותה שהכל מוכן ליד הדלת, רק נותר לקבל את הטלפון שאומר לה: הם כאן. "הכנתי להם דגל במיוחד לרגע שהם יחזרו. תפרתי את החולצות שלהם מתנועות הנוער, מהגן, מבית הספר, שמתי צעיף של הפועל באר-שבע. אני אומרת להם שאני מאמינה שהם עוברים דברים נורא קשים עכשיו, אבל אני מחכה ומתכוננת להגעתם. הדגל מחכה ליד הדלת, עם הנעליים של איתן".
