"אני חייב לחזור להיות יותר טוב ממה שהייתי לפני הפציעה", אומר סגן אלון מורב שנפצע קשה במהלך המבצע בעזה בעת ששימש מפקד צוות בגדוד גפן של בה"ד 1. אחרי חודשים של אשפוז ושיקום יום, הוא יוצא לחיים האמיתיים עם כליה אחת פחות: "אם נועה קירל הופיעה באירוויזיון עם כליה אחת, אז אני חושב שלפקד על פלוגה ולהילחם זה גם אפשרי. ואם לא, אולי הגיע הזמן לעשות טיול סוף-סוף".
סגן מורב (22) נזכר בנסיבות פציעתו: לאחר שלושה שבועות ברצועה, הצוות שלו קיבל משימה לצאת לפשיטה שבמהלכה פתחו מחבלי חמאס באש לעבר חוליית החוד שלו. מורב נפצע קשה משלושה כדורים. שניים מחבריו, סגן עומרי שורץ וסגן יעקב איליאן זכרם לברכה, נפלו באותה היתקלות, שניים נוספים נפצעו.
מורב התחיל את שירותו הצבאי במסייעת שריון ועבר לגבעתי. "לא דמיינתי שבגיל 22 אהיה מפקד שכול", הוא אומר, "הכשרתי אותם להיות מפקדים ולמדתי מהם כל הזמן. עומרי עזר לי לבנות ציר ניווט והסתמכתי עליו מאוד. יעקב היה ראשון לבצע כל משימה, לא משנה כמה קשה הייתה. הם חסרים לי מאוד. המוטו של עומרי היה 'קדימה הלאה', אז צריך להמשיך. שהרוח שלהם תמשיך, זאת ההנצחה הכי טובה".
החשש מהיום שאחרי
לאחר אותה היתקלות, פונה מורב עם הפצועים הנוספים במסוק לבית החולים בילינסון, שם עבר ארבעה ניתוחים שנמשכו 12 שעות. הוא איבד כליה, עבר ניתוח מעקף כלי דם באמה וקיבוע בכתף. לאחר מכן התחיל תהליך שיקום שנמשך חודשיים בבילינסון ושיקום יום במרכז לשיקום בית לוינשטיין ברעננה, עיר מגוריו.
"אני מגיע, עושה את הטיפולים וחוזר לבית", מעיד מורב, "הייתי מ"מ, ניהלתי מחלקה ופתאום אני חוזר להיות הילד של ההורים. זה כיף שאין אחריות ולהיות עם המשפחה".
מורב אוהב מוזיקה ולכן הכי התגעגע לסוזי הפלטה, ג'ורג' הפטיפון וללוקאס הרמקול. וגם למיטה שלו, "לא כמו המזרן בעזה", הוא אומר בהלצה. הוא גם התגעגע לנוף הירוק של פרדסי השרון שנשקפים ממרפסת ביתו: "בעזה הכול הריסות, פה צומח וחי. כשאתה שם, כל מה שאתה חושב עליו זה הבית, המיטה, האחים והמשפחה".
השינוי שעבר בחודשים האחרונים דרמטי: מלחימה לפציעה הקשה, לסדרת הניתוחים, לאשפוז ולשיקום. ועכשיו, בבית, ניכרת ירידת המתח. "בשיקום יושבים עם החבר'ה עד 2:00 בלילה, משחקים פוקר", הוא מספר, "אתה קם והולך לטיפולים. כשיוצאים הביתה, אתה צריך להעסיק את עצמך. אתה לומד להיות עם עצמך שוב מחדש, מחוץ למסגרת הצבאית, להכיר את עצמך מחדש, וזה כיף".
החזרה הביתה מלווה בלא מעט קשיים, חלקם פיזיים. במקרה של מורב, מכיוון שהפגיעה הקשה הייתה בכתף, הוא מתקשה להגיע לחפצים גבוהים ונאלץ לסדר את הסביבה שלו בהתאם. לצד הקושי הפיזי, יש לא מעט חששות מהעתיד: "עד עכשיו הייתי במקום בטוח. פתאום לחשוב מה יהיה ביום שאחרי, כשאצא מהמקום הבטוח הזה, כשאתפקד כרגיל. זה קצת מפחיד".
הוא יכול לשבת עם חברים שלו ולהרגיש בסדר גמור, אבל לעיתים אוזלים לו הכוחות הנפשיים: "אני אומר להם 'תקשיבו, אין לי כוח היום'. הם יגידו שהם מבינים, אבל לא באמת מבינים אותך כמו שבבית החולים מבינים אותך. מצד אחד, עם כל יום שעובר אני יותר שמח שאני בחיים. זכיתי בהזדמנות ללמוד להעריך מחדש את הכל - ריבים עם האחים, צחוקים עם המשפחה ובעיקר את ארוחות השישי. פתאום יש לי את החופש לישון במיטה שלי אחרי ארבע שנים". מצד שני, הכאב על אובדן חבריו בקרב לא מרפה.
הפציעה לא פשוטה, אבל מורב מאמין שהוא על דרך המלך ושזה רק עניין של זמן עד שיחזור לעצמו, ואולי אפילו לתפקידי פיקוד ולוחמה בצבא. "מנטלית, היכולת לחזור קיימת, וזה יהיה ניצחון מבחינתי", הוא אומר, "כי זה אומר שהשלמתי את תהליך השיקום שלי וחזרתי לעצמי בצורה מלאה. ולא פחות חשוב - זה אומר שהשליטה בידיים שלי. אני זה שמחליט מתי אני יוצא מהצבא ולא איזושהי פציעה או מחבל כזה או אחר".
מתרוצץ עם רופאיו
אחד הדברים שדוחפים אותו לאורך הפציעה והשיקום הוא תחרות שהגה עם רופאיו. הוא החליט שהוא תמיד רוצה להקדים את הזמן הצפוי לשיקום שלו. שלושה חודשים אחרי הפציעה כבר חזר לרוץ ואפילו הגיע להעניק דרגות בבה"ד 1. נשארו לו שנה וחודשיים לרוץ במרתון בברלין, והוא גם רוצה לחזור לצבא ולהשלים קורס מ"פ.
בעוד חצי שנה, כשיהיה במצב תפקודי טוב יותר, מורב אומר שאם ילבש חולצה ארוכה, לא יראו את הצלקת לאורך ידו הימנית. אם יחליט לא לספר על הפציעה, אולי איש לא ידע עליה. "אני חושב שיש בזה משהו יפה, שאפשר לחזור למה שהיינו ולחיות כרגיל".
"הייתי מ"מ, ניהלתי מחלקה ופתאום אני חוזר להיות הילד של ההורים. זה כיף שאין אחריות ולהיות עם המשפחה. שם כל מה שאתה חושב עליו זה הבית, המיטה, האחים והמשפחה"
