בבוקר 7 באוקטובר, סמ"ר רועי ביבי וחבריו היו מוצבים במוצב כרם שלום. על אף ירי כבד של פצצות מרגמה, הם הדפו עשרות מחבלים שנכנסו למוצב והגנו עליו בגופם בקרב שנמשך שש שעות. לוחמי סיירת הנח"ל חיסלו כ-35 מחבלים בסיוע טנקיסטיות מגדוד קרקל שהגיעו לסייע, ולאחר מכן נסעו לסייע בקרבות בקיבוצים ובמוצבים באזור.
"הצלחנו להדוף אותם ולשמור על כולם", מספר סמ"ר ביבי, לוחם חוד בפלחה"ן (פלוגת החבלה וההנדסה) של סיירת הנח"ל, ונזכר בחברו ליחידה - סמ"ר שהם משה בן הרוש ז"ל - שנפצע אנושות באותו היום ומת מפצעיו ב-26 באוקטובר.
משם, המשיך ביבי לתמרון ברצועת עזה. את 4 בדצמבר 2023 לא ישכח לעולם. הוא וחבריו הגיעו ראשונים לג'באליה. בין היתקלויות עם מחבלים, הם הופתעו: "המחבלים כנראה יצאו ממנהרה עם RPG ופגעו ישירות בעמדה", שיחזר ביבי. רסיסים רבים פצעו אותו ועוד שבעה לוחמים. הם הצליחו לקבל טיפול תוך דקות ספורות, משם הסיעו אותם בנגמ"ש ישירות למסוק שהטיס אותם לבית החולים בילינסון.
בדקות הראשונות, כך הוא מספר, "האדרנלין לא נותן לחשוב על הפציעה. אתה לא רואה את זה בא. פשוט רואה חושך מוחלט, לא שומע כלום, רק צפצופים. הגוף בשוק לכמה שניות, ואז אתה מבין שנפצעת קשה, שיורים עליך. אתה מנסה לזחול, אתה לא מבין מה הפציעה. אחרי 20 שניות ראיתי שהיד מרוסקת וחשבתי שיצטרכו לכרות אותה".
רועי לא ידע מה חומרת הפציעה עד שהגיע לבית החולים: "ירו עלינו מכת אש מטורפת, התחלנו לזחול. אתה שומע כדורים שורקים מעליך, ובכל שנייה אתה יודע שאתה יכול למות באמצע קרב מטורף. רק כשהגעתי לרופא הבנתי שיהיה בסדר".
עיקר הפציעה שלו היא מרסיסים בגפיים, משום שהיה קרוב למקום פיצוץ הטיל. הוא איבד אצבע ביד אחת ונפצע קשה בשנייה. הוא סובל גם מפגיעה עצבית כתוצאה מרסיס גדול שנכנס לו למרפק, ונפצע גם בפניו.
רועי עבר שלושה ניתוחים במשך שמונה שעות שכללו ניתוחים מורכבים ביד וניתוח פלסטי ממושך. בהמשך, עבר ניתוחים נוספים ביד, והוא ממתין לעוד ניתוח אחד לפחות להחזרת הגיד המיישר באצבע. השיקום היה מורכב, משום שהרופאים היו צריכים לשחזר את עצמות כף היד שלו שהתרסקו לגמרי.
בתחילת ינואר עבר רועי מבילינסון לשיבא, שם עבר ארבעה חודשי שיקום ארוך ואינטנסיבי שכללו הרבה ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה והידרותרפיה כדי שהיד תחזור לעצמה. "בהתחלה, יד שמאל בכלל לא עבדה לי. משקיעים בזה הרבה גם אחרי הטיפולים".
שבועיים לפני שהגיע זמנו להשתחרר מהשיקום, קיבל את ההודעה שלה ציפה מעט לפני הפסח, ולראשונה אחרי 89 יום בבית החולים, חזר הביתה: "הרגשתי יותר בריא וידעתי שהגיע הזמן לעבור לשלב חדש ולהתחיל לבנות את החיים שלי. זאת הייתה הרגשה מטורפת. רק ההרגשה של המושב, הבית, האווירה. דף חדש והרגשה מאוד מיוחדת".
אבל החיים לא ממשיכים מאותה נקודה שבה נעצרו: "חיי השתנו מקצה לקצה. מלחמה, פציעה - הכל רגיל, אבל הכל הכי לא רגיל. כשאני נפגש עם חברים כמו לפני המלחמה והכל חוזר להיות קצת יותר שפוי".
ביבי חזר ליהנות מהרוגע ומהשקט של הבית והמושב שבו הוא מתגורר, "זה שקט שאין במרכז וזה היה חסר לי, זה נותן לי נחת ושלווה פנימית. במושב שלי יש תצפיות מטורפות אז אני הולך לפק"ל קפה כל שישי, לפעמים לבד ולפעמים עם חברים. שם מוזיקה, נהנה מהשקט וחושב על החיים ומה אני רוצה עכשיו לעשות עכשיו - מה הייעוד שלי".
הוא חולם לחזור לתפקד כרגיל: "אני במצב טוב, אבל יד שמאל עדיין עם בעיות. בעזרת השם אעבור את הניתוח בהצלחה והיד שלי תחזור ל-100 אחוז תפקוד, גם במוטוריקה עדינה".
לצד השמחה בסיום השלב הארוך של האשפוז, יש גם לא מעט חששות: "מתחילים לחזור לתחביבים, לרוץ, לחזור לכושר ולהבין מה הכיוון ומה ארצה לעשות. זה שלב קצת קשה, עם חששות, אבל אני כבר לא מפחד מזה".
הוא צפוי לעבור בחודשים הקרובים ניתוח שבו הרופאים ייקחו גיד מאזור אחר בגוף ויעבירו אותו ליד על מנת להחזיר אותה לתפקוד מלא. "זה מלחיץ. יש בזה סיכון וחששות לצד תקוות. מקווה שזה יעבור בהצלחה ואחזור לפעילות מלאה. אני סומך על הרופאים, אבל עדיין יש חשש".
גם לאחר שהשתחרר לביתו, ביבי מגיע כמה פעמים בשבוע לשיבא ממושב הזורעים הסמוך לכנרת בעזרת סיוע מהצבא של תחבורה ולינה בקרבת בית החולים. יש לו עוד דרך ארוכה לעבור כדי לחזור למה שהיה, "אני מקווה להחזיר את היד לתפקוד מלא, זאת עבודה מאוד קשה. אני מקווה שאצליח לחזור להיות 'רגיל' שוב. אני לא רגיל לפגוש בתי חולים".
חשוב לביבי להכיר טובה לכל מי שבא לבקר ולתמוך בפצועים במהלך אשפוזו בבילינסון ובשיבא: "עם ישראל תמך בנו וחיבק אותנו חיבוק ענק ומטורף מהיום הראשון שלי בבית החולים עד היום האחרון, כשיצאתי מהשיקום. שלושה חודשים וחצי כל הזמן מחבקים, עוטפים, אזרחים מכינים ארוחות לחיילים, שרים איתנו, יושבים איתנו רק כדי להוציא מאיתנו חיוך. הרופאים דואגים לנו 24/7 וצוות השיקום תומך בכל. זה לא מובן מאליו וזה מרומם ומעודד".
