בדיוק לפני עשר שנים, לקראת פסח, כתב סגן הדר גולדין מסיירת גבעתי מכתב לחברה שלו, עדנה. בסופו הסביר: רציתי מכתב, יצא שיר. חלף עשור. תשע שנים וחצי שנאבקנו כדי שצה"ל ומדינת ישראל ישיבו את החיילים החטופים, הדר ואורון, משדה הקרב. אמרנו - מי שלא מביא את החללים, ינטוש את הפצועים ויפקיר את החיים. ועכשיו, חצי שנה שאנחנו מפקירים גם את החללים, הפצועים והחיים, אלה השבויים בעזה. לא הצלחנו למנוע את העיוורון שהביא למותם ולחטיפתם, ואנו לא מצליחים להניע את העם הזה לדרך האמיתית. ובכל זאת, המאבק נמשך.
כדי לצאת מחג החירות אל חג העצמאות, צריך שישובו כל אלו שהפקרנו בידי האויב. עד אז איננו בני חורין, אלא עם עבדים המסתובב במדבר. גבורתם המופלאה של החיילות והחיילים שנזכור ביום הזיכרון לחללי צה"ל, תהיה העדות לקוצר ידינו. נביא את כולם הביתה ואז נצעד את אותו הצעד שבין יום הזיכרון ליום העצמאות. בעוז ובענווה.
