חובה להביס את חמאס. מדובר בסרטן. מדובר בארגון שהאנטישמיות שלו היא מהסוג ההשמדתי, המסוכן ביותר. אבל באופן מדהים, תמוה, מחריד, רבים מדי בעולם החופשי מזדהים דווקא עם חמאס, ולא עם מי שנאבק במפלצת המסוכנת, אחת מזרועות התמנון של הג'יהאד.
ודווקא משום כך יש צורך להמתין עם הכניסה לרפיח.
1 צפייה בגלריה
התנחלות מפגינים תומכי חמאס באוניברסיטת קולומביה. יש כבר מאות עצורים, רק אוויל לא יראה מה שעוד יקרה
(צילום: AFP/CHARLY TRIBALLEAU)
משום שכרגע, כאשר התעמולה האנטי-ישראלית הולכת ומתרחבת, אנחנו בבעיה. העולם החופשי בבעיה. הצדק בבעיה. אבל זה לא מספיק להיות צודקים. ואנחנו צודקים. אנחנו בשלב שבו יש צורך באתנחתה כדי שנהיה לא רק צודקים, אלא גם הרבה יותר חזקים. מעולם לא הייתה ישראל בשפל מדיני חמור כל כך. מעולם ההפגנות נגדה לא היו מפחידות כל כך. האוניברסיטאות בעולם החופשי בכלל, ובארצות-הברית בעיקר, נכנסו לשלב שלא היה עשרות שנים. שלב שנמצא בין המחאה ההמונית של שנות ה-60 נגד מלחמת וייטנאם לבין המחאה נגד האפרטהייד בדרום-אפריקה. ישראל היא לא ארה"ב, שנלחמה בווייטקונג. הווייטקונג לא ביקש להשמיד את ארה"ב. לא הייתה לו אידיאולוגיה גזענית חובקת עולם. חמאס מבקש להשמיד את ישראל ויש לו אידיאולוגיה גזענית חובקת עולם. וישראל היא לא דרום-אפריקה של האפרטהייד. זו אחת העלילות הרווחות ביותר בקמפוסים האמריקאיים. אבל העובדה שרבים מדקלמים אותה לא הופכת אותה לנכונה. יש שליטה ישראלית בפלסטינים, אבל אלה הפלסטינים, לא ישראל, שדחו את כל הצעות השלום שהוצגו בעשורים האחרונים. אפשר לבקר. ישראל לא פטורה מביקורת. אבל כל עוד הפלסטינים מסרבים להכיר בקיומה של ישראל וחמאס מעדיף טרור - השליטה הישראלית היא רע הכרחי.
העניין הוא שישראל נכשלת, כבר עשרות שנים, בהצגת עמדתה. ובחודשים האחרונים, תחת הקואליציה הנוכחית, הכישלון זינק לגבהים שלא ידענו. ומרגע הישמע הגונג של 7 באוקטובר - מדי יום ביומו נשברים שיאים חדשים. הקמפוסים משפיעים. לראשונה בארה"ב, בעלת הברית והידידה הגדולה שלנו, חתמו כ-40 חברי קונגרס על דרישה לשקול מחדש את משלוחי הנשק לישראל. ובימים האחרונים, הקמפוסים בארה"ב, בהובלת קולומביה, בוערים מלהט השנאה לישראל.
העיתונים ייאלצו לדווח
האם, למרות הרקע הזה, צריך להיכנס לרפיח? יש סימני שאלה. אבל נניח שאלה שטוענים שחובה להיכנס צודקים. העניין הוא שמלחמה היא לא רק מה שקורה בין חטיבת הקומנדו של צה"ל לבין עוד גדוד של מחבלי חמאס. מלחמה היא חלק ממערכה הרבה יותר גדולה. כדי לנצח במלחמה יש צורך לחזק את ישראל בחזית המדינית. וכרגע, צריך לזכור ולהזכיר, ישראל נמצאת בנקודת השפל הנמוכה ביותר בתולדותיה. כניסה לרפיח, עם עוד ועוד מראות קשים, עם עוד ועוד הרוגים, עם עוד ועוד בניינים הרוסים, בשידורים חיים ובלתי פוסקים - תצית יותר, הרבה יותר, את דעת הקהל העולמית.
זו לא גזירת גורל. אפשר לשנות את המצב. לא שינוי טוטאלי. אבל עדיין שינוי. אנחנו ממילא בימי המתנה. את הזמן הזה אפשר לנצל כדי להכריז על הפסקת אש חד-צדדית. כן, אני חוזר על ההצעה הזאת החל מהשבוע הראשון. כדי לחזק את ישראל. גם עכשיו, דווקא עכשיו, ישראל צריכה ליזום הצעה פשוטה: הניחו את הנשק, שחררו את החטופים, ולא תהיה ירייה אחת. זו הצעה שאי-אפשר לסרב לה. אבל חמאס יסרב. כי הוא יסרב לכל הצעה.
ולמה אנחנו עדיין זקוקים ליוזמה ישראלית להפסקת אש? כדי שגם העיתונים העוינים בעולם החופשי ייאלצו לדווח: ישראל מציעה הפסקת אש. חמאס מסרב. זה היה צריך לקרות מזמן. אבל זה עדיין לא מאוחר. אין צורך באשליות. הצעה כזאת לא תהפוך את שונאי ישראל בקמפוסים, מרצים וסטודנטים, לאוהדי ישראל. אבל לא כולם שונאי ישראל. לא כל המפגינים הם תומכי חמאס. רבים ביניהם מתקשים להבין את המצב. הם מזדהים עם חלשים. הם רואים את תמונות ההרס, החורבן והסבל של חפים מפשע ודורשים הפסקת אש. הם לא אנטישמים. והם בוודאי לא מבינים מדוע חמאס דורש הפסקת אש וישראל מסרבת. הסברים לא יעזרו. הצעה ישראלית דרמטית כן תעזור.
את צפון הרצועה טיהרנו?
ללא הצעה כזאת, כדאי לדעת, במקום 40 חברי קונגרס שדורשים סנקציות נגד ישראל יהיו 80. ואחרי ה-80 יהיו יותר. ויותר. אם ידידת ישראל מובהקת, ננסי פלוסי, הצטרפה לקבוצת ה-40, אין צורך באשליות על ידידי ישראל האחרים. כך גם רוברט מננדז, שכבר ב-2021 פירסם הצהרה נגד הרג חפים מפשע, וכך גם צ'רלס שומר, ידיד בולט של ישראל, שקשה קצת לשכוח את הנאום האחרון שלו נגד נתניהו. שלושתם היו ברשימת מקבלי התרומות של איפא"ק. פלישה לרפיח תעצים את הביקורת. וכאשר 80 חברי קונגרס יחתמו על דרישה להפסקת משלוחי הנשק - הבית הלבן לא יוכל להתעלם. וכאשר בקמפוסים יש כבר עכשיו מאות עצורים, אז צריך להיות אוויל גמור כדי לא לראות מה שעוד יקרה שם. וזה בדיוק מה שיעצים את היתרון האסטרטגי של סינוואר. ולכן, כניסה של ישראל לרפיח לא מדאיגה אותו. להפך. הוא רוצה את הכניסה לרפיח. למעלה מעשרת אלפים מחבלים כבר נהרגו. אז ייהרגו עוד אלפיים, נוסף על עוד מאות ואולי אלפי אזרחים. בינגו. זה בדיוק מה שהוא רוצה. משום שבהתייחס לרמת העוינות ההולכת ועולה נגד ישראל, הוא רק משיג את מטרותיו.
מספרים לנו שברפיח יש עוד מנהרות. נו, באמת. וכי את צפון הרצועה טיהרנו? וכי את מנהרות חאן-יונס כבשנו? אין-ספור פעמים שמענו שהחטופים שם. אז כן, צה"ל הצליח להשמיד הרבה מאוד מנהרות. אבל רבות אחרות נשארו. אולי, מי יודע, גם כאלה שסינוואר, מוחמד דף והחטופים עדיין בתוכן.
אנחנו יודעים מראש שכיבוש רפיח יהפוך את מצבה הבינלאומי העגום של ישראל לעגום הרבה יותר. אבל בהנחה שהתוצאה תהיה דומה לזו של כיבוש עזה וחאן-יונס, כשרקטות עדיין משוגרות, וחוליות עדיין פועלות, אז מותר להציב סימני שאלה: זה כדאי?
אנחנו כבר יודעים מה קורה בקמפוסים. זה גלוי. זה בכותרות. זו תמיכה מובהקת באנסים וברוצחים ובאלה שרוצים להשליט עלינו אימפריאליזם איסלאמיסטי חשוך. אלא שתמיד יש מי שקופץ ואומר - זה קומץ. הם רעשנים אבל הם לא הרוב. אין מה להתרגש. מעניין מה עוד צריך לקרות כדי שנבין שיש מה להתרגש. והבעיה הגדולה היא שלמרות ההתרעות, למרות סימני האזהרה, נרדמנו בשמירה. כניסה לרפיח, גם אם מוצדקת, רק תחמיר את הבעיה אם תתבצע ללא פעולת ריכוך מדיני מקדימה.
אז אנא מכם. חכו קצת. סוף מעשה במחשבה תחילה. קודם כל יוזמה והצהרה על הפסקת אש. קודם כל להטעין את המצבר הבינלאומי. אחר כך, רק אחר כך, כשהסירוב של חמאס יהדהד מקצה העולם ועד קצהו, אפשר יהיה לשקול קצת יותר ברצינות את הכניסה לרפיח.
