יש מערכונים שכאילו באים להצחיק, אבל פוצעים יותר מכל סיפור מלא פרטים בחדשות. זה הטריק שלהם. מערכונים של 400 טונות על הראש.
נגיד ההוא של שאולי מ"ארץ נהדרת", מהימים שהיה חולה, ורצה מיטה ליד חלון. "אני לא מבין למה לא עוצרים את העולם לשבוע, ואף אחד לא הולך הביתה עד שלא מוצאים תרופה למחלה הזאת" - מתוך הקטע האגואיסטי יצא לו מונולוג שכולו זעקה.
המילים הללו מהדהדות, לפחות אצלי, בכל פעם שצצה סוגיה שאתה מבין שאי-אפשר להמשיך את החיים בלי לפתור אותה. שחייבים לעצור את העולם, ואף אחד לא הולך הביתה.
ההיעלמות ממרכז הקליטה בצפת של היימנוט קסאו, ילדה שמחייכת מכל תמונה שהשאירה אחריה, היא אירוע כזה. אירוע שבו בלתי נתפס שהגענו לחודשיים, בדיוק היום, מבלי שיהיה לנו רמז לאן בת תשע נעלמה במדינת היהודים; המקום שאליו הגיעה היימנוט עם המשפחה מתוך ציפייה גדולה שכאן, ארץ זבת החלב ודבש, חיים מבטיחים מחכים להם.
אבל בחקירת המשטרה אין התקדמות; למשפחה שעלתה לפני שלוש שנים מאתיופיה, אנחנו מכירים את זה, אין די גב ללחץ ציבורי; ובתוך קצב האירועים הבלתי נתפס – צפון, דרום, כטב"מים, איראן, חטופים - היימנוט הקטנה מצאה עצמה בתחתית סדר היום; כלומר בכלל לא; וכשאין לחץ ציבורי, וכשההישרדות האישית של כולנו על הפרק - אפילו היעלמות ילדה היא משהו שממשיכים איתו, כאילו כלום. כאילו עוד יום אביב בחוץ.
הפכנו קהי חושים למתרחש סביבנו, לאסונות שאורבים ומזנקים מעבר לכל סמטת ארץ. נוגסים עוד חתיכת מדממת מאיתנו. ממי שהיינו. זה עוד משהו שקרה - נורא, עצוב, בלתי מתקבל על הדעת - אבל קרה לחברה הישראלית מאז 7 באוקטובר שהפך אותנו לאחרים.
ואולי הנפש שלנו לא קהה אלא מותשת וחלשה. השבת ההיא הפכה את האדמה שתחת רגלינו לפחות יציבה; וגרמה לקריסת מגדל האמונות שלנו, אלו שנוגעות לביטחון הכי בסיסי, האישי והלאומי. ילדים נרצחו ונחטפו. אריאל וכפיר ביבס עדיין מוחזקים בעזה. ואנחנו, עצוב לומר, מפורקים, בעלי מערכת חיסונית שבורה, בעלי פחות יכולת להתמודד; ואז הנפש עושה מה שעושים כשקשה מדי להכיל: מפעילה את מנגנון ההכחשה. יש סף בלתי נסבל שמעבר אליו כבר אי-אפשר.
כל זה אולי, רק אולי, יכול להסביר את טמינת הראש בחול של כולנו. אבל לא יכול להחזיר בת תשע שנעלמה ערב אחד. ומאז כלום.
ובינתיים, מתוך פלקט אדום, הפונה אל הציבור בבקשה לסיוע, ניבטת תמונתה של הקטנה החייכנית, שגם עליה לא ידענו לשמור, ולא למצוא; עם הבטחה של פרס כספי למוסר המידע שיביא למציאתה. מודעה הפונה לציבור מוכה, אולי קהה חושים, אולי בהכחשה, ללא כוחות להיישיר מבט.
נהיינו מדינה אחרת, זה נכון. גודש הטרגדיות לא מאפשר לנו להתעכב על כל אסון, על כל תעלומה, על כל רגע שמשתבש כאן.
ועדיין, יש דברים שאסור לנו לקבל. כי להשלים איתם זה לא אנחנו. ולא להשלים - זה מה שמבדיל אותנו משאר העמים. למשל 133 חטופים. למשל היעלמות ילדה.
היימנוט קסאו נראתה בפעם האחרונה ברחוב צה"ל 9 בצפת, ומאז איש לא יודע היכן היא. אולי ראיתם. אולי שמעתם. זה בנפשה, אבל גם בנפשנו. בנפש הישראלית השבורה שלנו. בבקשה תנסו להיזכר. או לכו לחפש. או לפחות אל תשלימו.
אני לא מבין למה לא עוצרים את העולם, כעס שאולי. ואז הוסיף: ואל תגידו לי שאי-אפשר.
