לדוקטור הזה הציבור הישראלי זקוק נואשות בימים אלה: ד"ר עודד אדומי-לשם, פסיכולוג פוליטי שיש המכנים גם "דוקטור לתקווה". טייטל מחייב, ועם זאת אדומי-לשם, שחוקר תקווה למעלה מעשור, מבקש להבהיר כי היא לא מגיעה ככדור לנטילה לפני השינה על קיבה מלאה. גם לא בזריקות, לדאבוננו.
"חוקרים שונים מגדירים תקווה באופן שונה, אבל כשמסתכלים על מילונים פופולריים בשפות שונות מוצאים בדרך כלל הגדרה די דומה ואפילו די מובנת מאליה: רצון, כמיהה, תשוקה שמלווה בציפייה, אפילו הקטנה ביותר, שהרצון יתממש", הוא מסביר את המושג החמקמק. "צריך לומר שבעוד פסיכולוגים חוקרים תקווה לא כל כך הרבה זמן, הפילוסופים מדברים על תקווה אלפי שנים, מהפילוסופים הגדולים מיוון העתיקה ועד לפילוסופים פוסט-מודרניים. ואגב, רוב הדברים שהם אומרים זה שתקווה זה דבר נורא. יש ממש אסכולה בפילוסופיה שאומרת שצריך להימנע מתקווה כמה שיותר ומסבירה למה תקווה זה דבר לא טוב".
2 צפייה בגלריה
(ד״ר עודד אדומי־לשם על רקע כרזת תקווה, השבוע. "רוב הפילוסופים אומרים שתקווה זה דבר נורא" | צילום: טל שחר)
למה?
"הם מסבירים שתקווה יכולה לגרום לנו לצבוע את המציאות בצבעים נאיביים, להכחיש את המציאות, לא לשים לב לאתגרים, סוג של בריחה של להגיד 'הכל טוב, יהיה טוב', ולהיתקע בלי האומץ להסתכל על המציאות כפי שהיא. בנוסף תקווה כרוכה בסבל. כשאנחנו כל הזמן מקווים למשהו אז אנחנו באיזשהו מתח כל הזמן, וגם עלולים לפגוש בתסכול. כלומר תקווה מגיעה עם המון מטען".
ומה אתה חושב? תקווה זה דבר טוב?
"טוב מאוד. תקווה היא הכרחית וחשובה. אבל חשוב להבין את המגרעות שלה כדי להשתמש בה באופן נכון, יעיל ואמיתי".
נר בחדר חשוך
את ההחלטה לעסוק בנושא הוא קיבל לפני 15 שנים, על הכבישים שמחברים בין מעבר ארז לתל השומר. "התנדבתי בארגון שמסיע ילדים פלסטינים מהשטחים לקבל טיפול רפואי בישראל, והסעתי ילד בשם מוחמד יחד עם דודה שלו לניתוח מציל חיים בתל השומר", הוא משחזר, "היו לו מלא בדיקות אחרי הניתוח, אז פעם בשלושה חודשים הסעתי אותם וכך יצא שהעברנו נסיעות יחד ממעבר ארז.
"דודה שלו אישה מדהימה, דיברנו על חברה ופוליטיקה ורצועת עזה וישראל והקונפליקט, והיא דיברה המון על תקווה, על זה שחייבת להיות תקווה לפתרון הסכסוך ומציאת איזשהו הסדר לשני העמים פה. אמרתי רגע, הם חיים במציאות מאוד קשה, אוכלים הפצצות, סובלים משלטון חמאס, והיא מדברת על תקווה? מה הקשר בין תקווה למציאות שלהם? התחלתי לתהות האם אפשר למדוד תקווה. אני חוקר כמותני, עובד עם כמויות וסטטיסטיקות, איך מודדים דבר כזה? מאז נשאבתי לזה, וגם היום אני עדיין נורא מסתקרן מהדבר הזה של תקווה, כי היא רעיון נורא חמקמק".
אם כך, איך חוקרים תקווה?
"יש המון בלבול בין איך לחקור תקווה לבין איך למדוד תקווה. אחת הסיבות שלחוקרים יש קושי למדוד את זה היא שלמילה תקווה יש שני מובנים. אנחנו משתמשים בה כדי להגיד כמה אנחנו רוצים משהו וכמהים למשהו. הפירוש השני הוא כמה אנחנו חושבים שמשהו אפשרי, אם יש או אין סיכוי שהוא יתממש. כמה אני רוצה משהו וכמה אני חושב שהוא אפשרי זה שני דברים שונים.
"מישהי אמרה לי, 'אני נורא מקווה שיהיה שלום, אבל אין לי שום תקווה שיהיה שלום כרגע'. בחלק הראשון של המשפט היא התכוונה לומר 'אני נורא רוצה', ובחלק השני היא התכוונה לממד של הערכת ההיתכנות לסיכוי שיהיה שלום. כשמסתכלים על תקווה בצורה דו-ממדית, אפשר למדוד אותה". אדומי-לשם לוקח נייר ומשרטט גרף בעל שני חיצים - אחד אנכי, אחד אופקי. על הראשון מסמנים את הרצון, השני מסמן את הסיכוי על פי בעל או בעלת התקווה. ככה ניתן להבין עד כמה עוד לא אבדה תקוותנו.
ואם עסקינן בהמנון הלאומי, המחקר הוביל את אדומי-לשם למסקנה עגומה: לממשלת ישראל הנוכחית אין שום אינטרס שנחזיק בתקווה. "יש מנהיגים שמובילים באמצעות תקווה. אנחנו בדרך כלל זוכרים אותם - I Have a Dream של מרטין לותר קינג ואובמה, למשל. הנהגה כזו אומרת לציבור 'אתם ראויים ליותר, העתיד צופן בתוכו אוצרות ומתנות, דמיינו עתיד פוליטי טוב עבורכם, ואתם ואני נגיע לשם'.
"אבל יש מנהיגים כמו נתניהו, שהפוליטיקה שלהם היא הפוליטיקה של הסקפטיות. אין להם באמת שום הבטחה, הם הרבה יותר מתעסקים בכאן ועכשיו ולמעשה מצליחים לשחוק את הדמיון הפוליטי של הציבור עד כדי כך שהם כבויים, כלומר אין שאיפה ציבורית למשהו אחר, טוב יותר. נתניהו כמעט לא מציע חזון כאסטרטגיה. יש כיבוי שריפות, מתעסקים בכאן ועכשיו.
"לוואקום הזה כן נכנסות אג'נדות של תקווה, למשל של אנשי ארץ ישראל השלמה והימין המתנחלי. יש להם חזון מאוד מסוים ורצון ואמונה להגיע לשם, ולתוך חוסר החזון של נתניהו הם נכנסים. גם המחאה החברתית והמחאה הדמוקרטית התחילו לעורר מחדש חזון, וזה מרגש מאוד אבל זה לא טוב לו בכלל שהתקווה חוזרת".
2 צפייה בגלריה
אדומי־לשם בכיכר החטופים. "לא ׳יהיה בסדר׳ או ׳בעזרת השם׳ או ׳ביחד ננצח׳" | צילום: טל שחר
למה?
"כי מי ששואף לשליטה אבסולוטית תמיד ינסה לדכא את החלומות של האזרחים ולהשאיר אותם במצב של הישרדות תמידית. לכן תקווה היא כלי מאבק מעולה לחיזוק הדמוקרטיה".
כמה לציבור הישראלי הייתה תקווה לפני 7 באוקטובר?
"אם את מתייחסת לתקווה לשלום, אז אצל רוב הישראלים והפלסטינים היה רצון גבוה, אבל הם גם חשבו שזה בלתי אפשרי. זה אומר שהתקווה שלהם נשענת על הרצון והרבה פחות על הציפייה. לאורך השנים גילינו שלא רק שהישראלים חושבים שהשלום הוא פחות בר-השגה, אלא שהם כבר פחות רצו אותו".
ומאז 7 באוקטובר?
"לא בדקנו את זה עדיין, אני מעריך שנגלה שהרצון לשלום יעלה בעוד הציפייה תרד. אני כן יכול לומר שמתחילת המלחמה המון אנשים פונים אליי סביב הסיפור הזה של תקווה ולא סתם, כי כשהכל מתמוטט וכשהעתיד לא ברור, אז פתאום תקווה הופכת רלוונטית. זה קצת כמו להבה קטנה של נר. באור יום אין לה משמעות, אבל ככל שהחדר נהפך חשוך יותר, אז פתאום הלהבה הקטנטונת הזאת נהפכת להכי חשובה. תקווה פועלת בצורה דומה. אנחנו נמצאים במשבר נוראי, פנימי וחיצוני, ואנחנו צריכים תקווה".
איך נותנים תקווה לאבא או לאמא של חטוף, לבן זוג של חטופה?
"מצד אחד הם מחזיקים את התקווה להשבה של היקרים שלהם. זו תקווה ענקית, אין דבר שהם רוצים יותר. מצד שני, זה גם מקשה עליהם, כי נורא קשה להיות כל הזמן עם תקווה כשעדיין אין עסקה. מה ייתן להם תקווה? לא להגיד להם 'יהיה בסדר' או 'בעזרת השם' או 'ביחד ננצח', סיסמאות שאין להן משקל. לעומת זאת, כשהם רואים שאנשים מגיעים לתמוך בהם, בהצהרות או בהפגנות, זה נותן תקווה כי זה מנכיח את הרצון, כי הם רואים אנשים עם רצון זהה לשלהם. בעיניי זה עדיין לא שם, הציבור לא נתן מספיק את הצוואר שלו בשביל ההחזרה של החטופים. חשוב להגיד שיש משפחות שעבורן חיבוק ותמיכה מהציבור, ולא מאבק לוחמני, מייצרים תקווה. בעיניי המאבק הציבורי להחזרת החטופים צריך להיות עוד יותר גדול, עוד יותר לוחמני, עוד יותר לא רואה בעיניים".
ואיך מיישמים את זה אחרי יותר מ-200 ימים של מאבק, כשהמשפחות ותומכיהן מותשים?
"שאלה טובה. אין ברירה אלא להמשיך, לחפש דרכים חדשות ולשכלל דרכים ישנות. יש בעיניי עוד כמה אפיקים שלא מוצו, ובכל מקרה עד שהם לא בבית חייבים להמשיך".
אילו אפיקים למשל?
"למשל שהציבור חייב להפנים שהשבת החטופים היא לא רק עניין של דאגה למשפחות אלא עניין קיומי ישראלי ואפילו יהודי. להיות ישראלי זה להאמין שאף פעם לא משאירים פצוע בשטח ושאף פעם לא משאירים אף אחד או אחת מאחור, אף פעם. מהבחינה הזו, הממשלה הזו היא לא ישראלית. שנית, יש המון כוחות ושחקנים בציבוריות הישראלית שלא נתנו את כובד משקלם בנושא - התנועה הקיבוצית, ההסתדרות, מרכז השלטון המקומי. הסולידריות של הארגונים האלה עם הציבור הישראלי ומשפחות החטופים היא טבעית והכרחית. אחרי 200 ימים הגיע הזמן שהם ייתנו את כל כובד משקלם, וכשזה יקרה, ואני מאמין שזה יקרה, התמונה תשתנה".
המפתח, הדלת והדבק
אבל איך נותנים תקווה לאנשים שנעקרו מבתיהם? שלא יודעים מתי יחזרו הביתה? גם כאן התובנות של אדומי-לשם דומות. "יש זוג פנסיונרים מאחד המושבים בעוטף ששוכנו באיזה מלון מתפרק ליד הבית שלנו ומאוד מהר התחברנו ואימצנו אותם. ארוחות שישי, קפה ועוגה פעמיים בשבוע, עשו אצלנו כביסה. כמונו עוד עשרות אלפים אימצו ועזרו. הדברים האלה מפיחים תקווה בקרב המפונים לא בגלל שעכשיו הסיכוי שלהם לחזור הביתה הוא גדול יותר, אלא בגלל הסולידריות. כשאנשים רואים את זה הם פתאום אומרים, 'אה, בשביל זה אנחנו פה', כלומר הסולידריות הזו היא דלת לתקווה כי היא גם מנכיחה את החלום הזה - מה אנחנו בעצם, איך אנחנו רוצים שהחברה שלנו תיראה".
אוקיי, מקשה. איך אתה מחזק תקווה אצל תל-אביבי, ירושלמי, או פרדס חנאית שלא קרה להם כלום פיזית, הם פשוט בדיכאון מאז 7 באוקטובר?
"קשה לכולנו להחזיק תקווה בסיטואציות כאלה. אבל אם אנחנו משווים בין האנשים שבשבועות הראשונים אחרי 7 באוקטובר גוללו כל הזמן בפיד לבין האנשים שהתנדבו - אין לי ספק שהתקווה בקרב מי שהתנדב הייתה גבוהה יותר. לא בגלל שהם פתאום חשבו שהעתיד מתוק. תקווה אמיתית היא לא נאיבית, היא נטועה במציאות. זה להשקיע את עצמנו בחזון, בטוב שאמור להיות. זה תמיד עדיף מאשר להתבוסס בג'יפה. תקווה גם יוצרת פעולה. אני חושב שמשהו אפשרי ואני עושה אותו, וכשאני פועל אני מרגיש תקווה, גם אם עדיין לא הגעתי ליעד. עשייה מצמיחה תקווה ומזינה תקווה, יש לה קסם כזה".
ושוב, יש לנו 133 אזרחים ואזרחיות בשבי כבר חצי שנה. זה לא בדיוק מזין תקווה.
"אין דבר יותר חשוב מהשבת החטופים. לא רק בגלל שמדובר בחיים של אנשים ושיש משפחות מפורקות ואי-אפשר לתאר את המצב שהן נמצאות בו, אלא בגלל שסיפור החטופים הוא המפתח להמון דברים שקורים פה. השבתם היא גם ערך הסולידריות וגם ערך החיים, והאמירה שהחיים של אחד שווים הכל. זה רעיון מאגד של החברה הישראלית, זה הדבק. אם אנחנו הורסים את זה, אנחנו הורסים את המרקם החברתי, את הקשר החברתי, את הדבר הזה שתופר אותנו ביחד. הסיפור של לא להשאיר אף אחד מאחור זה חלק מהאתוס הישראלי".
אתוס שנראה שנשבר בחודשים האחרונים, כי לא כל הציבור חושב שצריך להחזיר את החטופים בכל מחיר.
"נכון, וזה גם לא קורה כבר חצי שנה. אבל המאבק על השחרור של החטופים הוא גם מאבק על האנשים וגם על הרעיון של מה זה להיות ישראלי, ולכן הוא כל כך חשוב. נכון, יש אנשים בממשלה שמנסים לחבל או שזה לא מספיק מעניין אותם, והציבור חייב להביא קונטרה ולהגיד 'אם אין את הדבר הזה אז הכל מתפרק'".
חייבים את הגזר
בן 51, נשוי ליסמין, אונקולוגית באיכילוב, ואבא לאביב, מעיין ונדב. ירושלמי במקור, כיום מתגורר עם משפחתו בתל-אביב. חבר בצוות החוקרים והחוקרות במעבדה לפסיכולוגיה של סכסוכים ופיוס של פרופ' עירן הלפרין. לאקדמיה התגלגל לאחר קריירה מאחורי המצלמה - הן כיוצר קולנוע דוקומנטרי ("שבלול במדבר", שעקב אחר קהילת החירשים בכפר הבדואי א-סייד) והן כצלם חדשות לרשתות זרות מתוך השטח המבעבע. במקביל היה מורה בתיכון ופעיל חברתי, עד שהחליט לתרגם את החוויות למחקר. "נזרקתי לתוך החברה בתוך כל המקומות הקשים שלה, ופתאום נורא עניין אותי לנסות להסביר תופעות חברתיות. אני בונה עכשיו מרכז מחקר באוניברסיטה העברית שיתמקד בתקווה ביחד עם פרופ' הלפרין. נערוך שם כל מיני ניסויים לראות מה מעורר תקווה לשלום, תקווה לשוויון, תקווה לדמוקרטיה".
איך נראית תקווה? על פי אדומי-לשם, היא לובשת ורוד. "יש את החבר’ה של ה'פינק פרונט' שנמצאים בחזית המחאה", הוא מסביר, "הם באים בטוב, בחיוך, עם לבוש ורוד, תופים. בעיניי הם מביאים את התמה הזו של תקווה למחאות. אנשים יכולים להסתכל ולהגיד, 'זה ילדותי, אנחנו מדברים פה על משהו רציני', אבל המון מחאות ותנועות חברתיות הצליחו דווקא כי הם באו בלי להתבייש, לא ממקום רוטן ומבאס אלא ממקום של שמחה. תחשבי על ההצלחות של הקהילה הגאה ברחבי העולם. התקווה היא חלק מהאג'נדה שלה. זו קהילה שרומסים אותה ועדיין יש לה המון מאבקים והיא אוכלת הרבה קש, אבל לצד אלה הם גם חוגגים את עצמם".
אז לפי מה שאתה אומר, לשמאל הישראלי בעשורים האחרונים אין ממש תקווה. הרמות וחגיגות זה פחות שמאל.
"נכון מאוד. ובאופן כללי, ההתעסקות האובססיבית עם הממשלה - שהיא מאוד נכונה כי הממשלה עושה עוולות ומחדלים בכל רמה אפשרית - לא מאפשרת לנו לחגוג רעיונות אחרים. אנחנו לא מרימים לעצמנו מספיק".
"חמוצים".
"הסיפור של החמיצות הוא עניין שצריך להיות טיפה מעליו. מאוד מפתה להתעסק בעוולות שהממשלה עושה. אני לא אומר שצריך להקטין את זה בכלל או להיות נאיביים, אבל אני חושב שצריך להתעלות מעל זה, כלומר להרים לגיבורים ולגיבורות שלנו, להרים לחזון ולמציאות שאנחנו רוצים לייצר, ולייצר אותה כבר בהווה. זה כוח מאוד חשוב. חשוב לייצר זעם וכעס כלפי היריבים הפוליטיים שלנו, אבל את חייבת את הגזר, את חייבת להזכיר לאנשים על מה נלחמים ואיזה מעולה יכול להיות פה. אילו פירות יהיו, למשל, לדמוקרטיה בריאה בישראל. להזכיר את זה ולשים את זה בפרונט, ואז הדבר הזה זז, כי לצד הזעם יש גם תקווה.
"אפשר לדבר המון על הגזענות בממשלה, הכל צודק. אבל אפשר במקביל לחגוג שותפות ערבית-יהודית ולהרים לה. זה הגזר - להציע עתיד קונקרטי וסוחף. כשאנחנו מראים איזה יופי יכולה לעבוד שותפות ערבית-יהודית, אנחנו אומרים, 'על זה אנחנו נלחמים, לשם אנחנו רוצים להגיע'. ככה אתה שם את הרעיון האלטרנטיבי כל הזמן בפרונט".
חברי האופוזיציה היום נוטעים בנו תקווה?
"לא. רובם לא שמים בפרונט בכל הכוח את החזון. הם מובלים ולא מובילים, הם לא ידעו לאחוז במקל שהמחאה הביאה להם כמעט במתנה ולקחת אותו לתוך העולמות הפרלמנטריים".
אולי הם לא רצו לסמן את ההפגנות נגד ההפיכה המשטרית כפוליטיות, לצבוע אותן בצבעי אופוזיציה.
"מנהיג לא צריך לקבל אישור כדי לקחת רעיונות שהוא חושב שצריך להביא לתוך המערכת הפוליטית. להפך, זה התפקיד שלו".
כמה תקווה יש לך שיהיה פה עתיד טוב יותר? שנצא מהבוץ הזה, שיחזרו חטופים, שישובו העקורים?
"אנשים יושבים בבתי קפה ונותנים כל מיני ציונים ותחזיות לעתיד. אני לא חושב שזה מעניין. אנחנו לא צופים, אנחנו שחקנים. במקום לשאול אם זה יקרה או לא יקרה, פשוט צריך לעשות שזה יקרה. בסוף כל מה שאנחנו רואים סביבנו מיוצר על ידי תקווה אנושית. כל התקדמות טכנולוגית, כל התמודדות חברתית, זה הכל כי בני האדם רצו משהו ובסוף עשו שזה יקרה. את ואני לא אמורים לעוף, אין לנו כנפיים, ובכל זאת בני אדם טסים. לא שואלים אם משהו אפשרי, הופכים משהו לאפשרי. אז איפה אני? הרצון שלי שיהיה פה טוב מאוד חזק, ואני פחות מתעסק ביש סיכוי או אין סיכוי".
כדוקטור לתקווה אתה יכול להימנע משאלת הסיכוי? זה לא הופך אותך לחולם באספמיה?
"זו שאלה טובה. ימים יגידו".
