לאחר שבועות ארוכים של דשדוש, דברים משתנים בחזית עזה, והם דורשים תשומת לב. קבלנים מקומיים מכשירים את השטח בין חאן-יונס לרפיח, מחוף הים מזרחה, לארבע ערי אוהלים. המימון בא מארגוני סיוע בינלאומיים. ישראל מתחה לשם קו מים. במובן מסוים, חלום ההתיישבות בגוש קטיף, שצץ ועלה מחדש בתחילת המלחמה, מתגשם לנגד עינינו: מהחוף היפהפה, עטור הדקלים, של המוואסי, מהמלון של נווה דקלים, דרך גן אור ובדולח ומורג ועצמונה, אולי גם דרך היישובים נווה דקלים וגני טל, הגוש יחזור לחיים.
זאת התוכנית. בצבא מעריכים שהעברת האוכלוסייה, מה שנקרא בלעז "טרנספר", תדרוש בין עשרה ל-20 יום. לקראת המעבר תורחב התשתית הרפואית: בתי החולים הקיימים יחוזקו, ולצידם יוקמו בתי חולים שדה. ספינות של פיקוד המרכז האמריקאי יבנו בים, מול הפתח המערבי של מסדרון נצרים, מזח ארוך שיאפשר עגינה של ספינות. הוא ייבנה לצד המזח הקטן שבנו שם הפלסטינים. צה"ל יאבטח את הבנייה.
עוד חודש וחצי יידרשו למיטוט שלושת גדודי חמאס שמוצבים ברפיח. חמאס ייעלם כצבא אבל ימשיך להתקיים כגורם טרור וכגורם שלטוני. הקבלנים המקומיים הם רק קבלנים. ישראל מסרבת בינתיים לאפשר התבססות של שדרת ניהול פלסטינית. אין שום ביטחון שסינוואר יחוסל או ייתפס או יברח לסיני. ייתכן שימשיך לפעול ברשת התת-קרקעית, בין חאן-יונס לרפיח.
מתחת לרעש הבאגרים מתנהל משחק פינג-פונג בין נתניהו ואנשיו לצבא. הדרג הפוליטי טוען שהיה נכנס מזמן לרפיח, אבל לצערו, צה"ל לא מוכן; צה"ל טוען שהוא מוכן מזמן, אבל הדרג הפוליטי לא נותן את ההוראה. חילופי המסרים הם חלק מההתמודדות הכללית עם האחריות למלחמה וקשייה. האמת היא שההחלטות הנדרשות בשלב הנוכחי אינן צבאיות. הן פוליטיות ודיפלומטיות. הכל שזור יחד: גורל החטופים, הכניסה לרפיח, היחסים עם ארצות-הברית, מעמדה של ישראל באזור.
הרמטכ"ל וראש השב"כ נסעו שלשום לקהיר. הרמטכ"ל בגלל רפיח; ראש השב"כ בגלל החטופים. המצרים הם שחקן חיוני בכל פעולה צבאית שמתרחשת סמוך לגבול שלהם. במשא ומתן עם חמאס הם המתווך המשמעותי, בעיקר עכשיו, כשקטאר מבקשת להתרחק. בשני הנושאים לא נרשמו בשורות, אבל משלחת מצרית הגיעה לארץ, להמשך העבודה.
אין אופטימיות, יש סדק. שבועיים הלעיטו את הישראלים באמירות שחמאס לא רוצה עסקה, שום עסקה. זאת לא הייתה אמת: חמאס רוצה עסקה בתנאים הקשים שלו. הסרטון שהופץ שלשום, ובו מדבר החטוף הירש גולדברג-פולין, מלמד על רצונו האמיתי של סינוואר.
והנה, למרות האמירות המתלהמות, ישראל מוכנה לחזור לשולחן המשא ומתן. כרגע מדובר בפעימה ההומניטרית בלבד: עסקה שכוללת כ-20 ישראלים – חיילות, קשישים וחולים. אם תהיה עסקה, תהיה הפוגה בלחימה ולא תהיה כניסה לרפיח.
יש שלוש אפשרויות, אמר לי גורם שבקי בפרטים: עסקה במקום רפיח; רפיח במקום עסקה; המשך הדשדוש, בלי עסקה ובלי רפיח. האפשרות השלישית היא הגרועה מכולן.
המצב בגבול לבנון הוא אחת הסיבות שמניעות את צה"ל לתמוך בעסקת החטופים: עסקה תאפשר הסכם בצפון וחזרת התושבים. את הצבא הנושא הזה מטריד מאוד. למרבה ההפתעה, הוא לא מטריד את הממשלה. אין ביקורי שרים; אין דיונים. אחת לכמה ימים גלנט עולה לצפת, משמיע איומים וחוזר.
השחקן הנוסף, המאוד משמעותי, במגעים על רפיח ועל החטופים הוא הממשל בוושינגטון. ביידן ישמח לשמוע שישראל מוטטה את שלושת גדודי חמאס, אבל גורל האוכלוסייה ברפיח – הפלסטינים שעקרו מהצפון ו-400 אלף תושבי המקום – מדאיג אותו יותר. תמונות חדשות של הרס והרג ברפיח הן רעל לסיכוי שלו להיבחר מחדש.
סאמר לי היא חברת קונגרס אפרו-אמריקאית מפיטסבורג, פנסילבניה. היא נמנית עם הקבוצה האנטי-ישראלית בסיעה הדמוקרטית. השבוע היא התמודדה בפריימריז. ג'פרי יאס, הפטרון לשעבר של פורום קהלת, השקיע 600 אלף דולר בהדחתה. אף על פי כן, ניצחה בקלות, כשהיא הופכת את תרומת המיליארדר היהודי לסיסמת הבחירות שלה. השנאה לישראל לא נעצרת בקמפוסים.
ההתפטרויות שבדרך
על פי שיחות שקיים בששת החודשים האחרונים עם עמיתים, ראש אמ"ן אהרון חליוה התלבט בין שתי חלופות: הראשונה, להתפטר יחד עם הרמטכ"ל הרצי הלוי. התזמון היה מקנה למחדל אופי קיבוצי, טובים השניים מן האחד, ומציב אותו כשחקן משנה בשיח על שאלת האחריות; השנייה, להתפטר מיד לאחר הישג מבצעי מוכח של המודיעין. ההישג לא היה מוחק את חטאי 7 באוקטובר אבל היה ממתיק את סיפור הפרישה.
בסוף לא הזדמנה לו אף אחת משתי החלופות. הרמטכ"ל לא מיהר להתפטר. הלחימה ביססה מחדש את מעמדו כלוחם, כמנהיג, כדמות מאחדת בחברה שסועה. באותו זמן הפך חליוה מאלוף בפרופיל גבוה, מקרין סמכות, בטוח בעצמו, לצל עובר. באמ"ן נפתחה מלחמת גרסאות. חומרים דלפו; האשמות נזרקו. הזמן שהיטיב עם הרמטכ"ל הרע עם ראש אמ"ן.
החלופה השנייה, ההישג המבצעי הגדול, לא באה. התגובה האיראנית הנרחבת, עד סף מלחמה, על ההתנקשות בגנרל זהדי בדמשק, רק חיזקה את ההכרה שהמודיעין שלנו חזק באיסוף וכושל בהערכת האויב. משהו בסיסי חייב להשתנות בהערכות אמ"ן, וחליוה, עם טונה חמאה על הראש שלו, איננו האיש שיעשה זאת.
כמו בכיסאות מוזיקליים, היציאה שלו מהמשחק ממקדת את תשומת הלב באחריותם של אחרים: ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל, אלוף הפיקוד, מפקד האוגדה, מפקד 8200, ראש אגף מבצעים, ראש חטיבת המבצעים ועוד. המחדל כל כך גדול, כל כך הרסני בתוצאותיו, שהוא מותיר המון אשמה להתחלק בה. עד כמה שאני יודע, חלק מהקצינים שהוזכרו משוכנעים שייצאו מהמלחמה וחקירותיה ללא פגע. הם מאמינים שעוד נכונו להם עתידות, אולי גם תפקידים. זה בוודאי נכון לגבי הדרג הפוליטי.
ראש השב"כ רונן בר מתכוון להתפטר לאחר סיום התחקיר הפנימי ולאחר שיבטיח שהארגון לא יהפוך לשלוחה פוליטית. התפטרות חליוה לא שינתה את כוונותיו.
הרמטכ"ל אמור להודיע בתוך ימים את מי החליט למנות לראש אמ"ן. על אף שהתפטרותו של חליוה תיכנס לתוקף בעוד חודשיים, ההודעה על המינוי חיונית כדי למנוע תסיסה פנימית במטה הכללי. ראש אמ"ן החדש חייב להיות נקי ממחדלי 7 באוקטובר, אחרת יהיה שנוי במחלוקת מיום כהונתו הראשון.
לכן, לא סביר שראש אמ"ן הבא יבוא מתוך המודיעין או מתוך חטיבת המבצעים, שאחריותה לאירועי 7 באוקטובר נמצאת בחקירה. יש מועמד אחד מחוץ לצבא שזוכה להערכה כללית בצה"ל: אלוף (מיל') ניצן אלון. בעיני שרי הימין שנותנים את הטון בממשלה, הוא חשוד בשמאלנות: די בכך כדי לפסול אותו.
הציפייה לגל של התפטרויות בצבא בעקבות ההודעה של ראש אמ"ן הייתה מוקדמת. המלחמה מעכבת: היא גם נימוק טוב וגם תירוץ נוח. הגורם הפוליטי היחיד בעמדת השפעה שקורא לפרק את צמרת המטכ"ל הוא סמוטריץ'. צה"ל הוא בשבילו עוד פיסת נדל"ן, עוד שטח אויב: יעד לכיבוש; יעד להתנחלות. כמו השולחן בישיבות הממשלה, כמו ההרכב בבתי המשפט, כמו הפאנלים בערוצי הטלוויזיה, גם השולחן בישיבות המטה הכללי צריך לשנות את פניו. כדי שזה יקרה, הדור הנוכחי במטכ"ל צריך ללכת.
אם לא יתרחש אירוע בלתי צפוי, התפטרות הרמטכ"ל תגיע לאחר סיום המבצע ברפיח ו/או עסקת החטופים ולאחר הדיון על תחקירי המלחמה.
שעות אחדות לאחר שראש אמ"ן הגיש את מכתב ההתפטרות שלו, הודלף שאלוף פיקוד המרכז יהודה פוקס מבקש לפרוש מצה"ל באוגוסט. הבקשה הייתה צפויה; ההדלפה מעניינת. באוגוסט ימלאו שלוש שנים לשירות של פוקס כאלוף הפיקוד. אלה היו שנים תובעניות במיוחד, עם מלחמה יומיומית נגד טרור פלסטיני ובממדים אחרים נגד טרור יהודי. הוא עמד באתגרים האלה בכבוד; יש אומרים, בגבורה. זה זמן ניהל שיחות עם הרמטכ"ל על פרישתו, בלי קשר למלחמה. לאיש מהם לא היה עניין להפיץ את הידיעה דווקא עכשיו. עיתוי הפרסום העלה את החשד שלמישהו פוליטי היה אינטרס לחבר בין התפטרות חליוה לפרישת פוקס. המסר החבוי: האלופים נוטשים בהמוניהם; המטכ"ל קורס.
רצח? אונס?
"פרו-פאבליקה" הוא ארגון ללא מטרות רווח שמקום מושבו בניו-יורק. המטרה המוצהרת שלו היא לבצע תחקירים עיתונאיים ולהפיץ אותם בכלי התקשורת. בדרך כלל התחקירים שהוא עורך אמינים, מפורטים ורבי-השפעה. הדגש הוא על עיוותים ושחיתויות במנגנונים ציבוריים. אני עוקב אחריהם משתי סיבות. הראשונה, כדי להזכיר לעצמי איך התקשורת עבדה פעם, לפני עידן הרשת החברתית; השנייה, כדי לדעת שמחדלים ושחיתות יש גם אצל אחרים. לפעמים זה מאוד מרגיע.
הניוזלטר שהגיע מהם לפני שבוע היה חריג. הוא היה דל בממצאים ועשיר במסקנות. הכותרת הייתה מרעישה: "בלינקן מעכב המלצות להטיל סנקציות על יחידות צבא ישראליות שמואשמות ברצח ובאונס". רצח? אונס? אם זה נכון, חשבתי, מה זה אומר עלינו; מה זה אומר על בלינקן, שמחפה עלינו. מיהרתי לקרוא.
במחלקת המדינה האמריקאית יש יחידה שמתמחה בהפרות של זכויות אדם מצד מדינות. חוק לייהי, על שם הסנאטור פטריק לייהי, יוזם החוק, התקבל לפני ארבע שנים בקונגרס. החוק קובע שכאשר מתגלה הפרה כזאת, הממשל יכול להעניש ספציפית את היחידה העבריינית ואת מפקדיה. הם לא יקבלו יותר סיוע מאמריקה. עד היום הוטלו סנקציות על מאות יחידות צבאיות ממקסיקו, מקולומביה, מקמבודיה וממדינות נוספות. את ישראל בדק צוות מיוחד, שהשתתפו בו פקידים ופעילי זכויות אדם.
החקירה נסבה על עימותים עם פלסטינים בגדה, לא בעזה. היא התמקדה ביחידות של מג"ב, במזרח ירושלים ובאיו"ש, ובצה"ל. המעשים התרחשו ונחקרו לפני 7 באוקטובר, אבל ההמלצות הוגשו לבלינקן בדצמבר, בשיא הסערה באמריקה סביב המתקפה הישראלית בעזה. "מאז", התלונן פקיד ממשל עלום שם, "ההמלצות שוכבות בתיק של בלינקן".
החקירה התבססה על דיווחים של הקונסוליה האמריקאית בירושלים, תלונות של ארגוני זכויות אדם וידיעות בתקשורת. הפרסום מדבר על "מספר רב של דיווחים על מעשי אונס והרג בלתי חוקי, כולל נערים שהוכו במעצר ושוחררו ללא כתבי אישום", טוען התחקיר.
רוב התלונות טופלו במערכת המשפט הצבאית בישראל. אם אני מבין נכון, זה נגמר בשש תלונות, שהתכווצו בינתיים לתלונה אחת, נגד גדוד נצח יהודה. פורמלית, גם היא עדיין לא הגיעה לצה"ל. בישראל מסבירים שהתלונה לא נחקרה כאן בעבר כי הפלסטיני שטען שהוכה קשות על ידי חיילי הגדוד, בחר לא להגיש תלונה לרשויות הצבא. אם אין תלונה, אין חקירה.
הסנקציות הבאות
עבר שבוע. ההמלצות ששכבו בתיק של מזכיר המדינה בלינקן כבר לא שוכבות שם. בעקבות ההאשמות ב"פרו-פאבליקה" או בגלל סיבות אחרות הודיע בלינקן שבתוך ימים הוא עתיד להחליט אם יוטלו סנקציות על הגדוד החרדי. בלינקן יגיע בעוד ימים אחדים לסעודיה, בדרך מבייג'ינג לוושינגטון, והוא עשוי לקפוץ לכמה שעות לקריה בתל-אביב, לדיון בכניסה המתקרבת של צה"ל לרפיח. בדיון תעלה בוודאי שאלת הסנקציות. נתניהו הכריז שיילחם בהמלצות בכל כוחו. בסוגיה הזאת הושג במערכת הפוליטית קונצנזוס נדיר, מלפיד עד בן גביר. כולם מתעקשים להגן על תומתם של לוחמי הגדוד.
אבל הסיפור הרבה יותר מורכב. ראשית, מצב זכויות האדם בגדה החמיר מאז כינונה של הממשלה הנוכחית והחמיר עוד מאז 7 באוקטובר. הפרת החוק מצד אזרחים ומצד לובשי מדים, חלק מהם אנשי כיתות כוננות, היא עניין של יום-יום. התקריות בגדה נבלעות לפעמים בחדשות מרעישות יותר מחזיתות אחרות, אבל במחלקת המדינה ובארגוני זכויות האדם הכל מתועד ונרשם. מעשי הנקם בכפרים בשומרון בעקבות רצח הנער בנימין אחימאיר הם דוגמה לעניין: בכל מה שנוגע לעבריינות יהודית, אין יותר משטרה בשטחים ואין חוק. ממשל ביידן מוטרד מההפקרות בגדה לא פחות משהוא מוטרד מהמצוקה בעזה. גם ההחלטה של סמוטריץ' להלבין עכשיו 68 מאחזים בלתי מורשים, לא פחות, תחזור אלינו בריבית דריבית. בקיצור, ההמלצות שהוגשו לבלינקן הן רק הסיפתח.
שנית, לישראל יש בעיה הולכת ומחריפה עם הדרג הבכיר והבינוני בממשל האמריקאי. המגמה מזכירה את תקופת הנתק לאחר שנחשפה פרשת פולארד. במובן מסוים היא חמורה ממנה, משום שהפעם היא נשענת על שכבות רחבות בדעת הקהל, בקמפוסים של האוניברסיטאות החשובות, במפלגה הדמוקרטית. בתחקיר של "פרו-פאבליקה" מצוטטים בשמם שני פקידים בכירים במחלקת המדינה שהתפטרו, שניהם חברים בצוות שבדק את ישראל.
"זה צעד מבורך", אמר על הסנקציות צ'רלס בלהא, לשעבר מנהל הלשכה לביטחון ולזכויות אדם. "חבל שהוא בא באיחור גדול. יש עוד עשרות יחידות במערכת הביטחון הישראלית שמפירות בגסות זכויות אדם; יש למנוע מהן לקבל נשק אמריקאי".
"אנחנו שולחים יום-יום נשק לישראל אף שברור שהיא אחראית להפרות של זכויות אדם בלחימה שלה בעזה", אמר ג'וש פאול, לשעבר ראש המשרד הפוליטי-צבאי. "אנחנו יוצרים רושם שעשינו משהו, אבל אין לנו השפעה של ממש".
התסכול בממשל מקיף גם את הדרג הפוליטי וגם את הדרג המקצועי. ממשלת ישראל מקבלת סיוע צבאי נוסף בסך 14 מיליארד דולר, זוכה להגנה אמריקאית מהתקפת טילים איראנית ועדיין מרשה לעצמה לצפצף על האינטרסים של הממשל ועל סדר העדיפויות שלו. אנחנו צועקים ריבונות; הם שומעים כפיות טובה. "הסנקציות ילמדו אתכם להקשיב לנו", אמר לי השבוע בכיר ממשל לשעבר.
רווחתו של הגדוד החצי-חרדי, חצי-חרד"לי, היא עניין זניח. העניין החמור, המסוכן, הוא התקדים. אם יוטלו סנקציות, הן לא יסתיימו בגדוד אחד או בהחלטה של מדינה אחת: סנקציות הן מחלה מידבקת.
גדוד נצח יהודה הוא מטרה קלה: ההיסטוריה של הגדוד משופעת בהפעלת כוח בלתי חוקית כלפי פלסטינים ובעבירות משמעת. התקריות בשנים קודמות גרמו לצה"ל להעביר את הגדוד מלב הגדה מזרחה, לבקעת הירדן, רחוק ככל האפשר מהאוכלוסייה.
כך היה בעבר. למרבה האירוניה, היום הגדוד מוצב בעזה.
בלפור לאן
הזוג נתניהו חגג את הסדר במלון וולדורף אסטוריה בירושלים. אפשר להבין אותם: יש להם בית ועוד בית ועוד חצי בית, וכל בית רוצה שדווקא בו הם יעשו את הסדר. כדי לא לסכסך בין בית לבית, הולכים למלון. לפני חודשיים, כשמבקר המדינה פירסם את הדוח שלו על מעונות ראש הממשלה, שאלתי שני פקידי מדינה שאמורים לדעת, מדוע לא מסיימים את העבודות. "השיפוץ כמעט נגמר", אמרו לי. "קשה להבין מדוע לא חוזרים לשם".
ייתכן שכמו שנתניהו התקשה לעזוב את בלפור אחרי ההפסד שלו בבחירות, הוא מתקשה לחזור. הוא לא ייתן לאחרים לקבוע לו איפה ומתי יגור.
הצגתי אותה שאלה לטופז לוק, דובר ראש הממשלה. תשובתו הייתה פסקנית: "אין תאריך לחזרה לבלפור".
