מאז החלה שנת 2024 – חמישה חודשים בלבד, מיינד יו – זכינו לצפות במספר מרשים של סדרות טלוויזיה שאפתניות וחמושות בתקציבים. 'שוגון' (דיסני+), 'בעיית שלושת הגופים' (נטפליקס), עיבוד הלייב-אקשן של 'אווטאר: כשף האוויר האחרון' (נטפליקס) ו-Fallout (אמזון פריים), אם לנקוב רק בכמה. לצידן, היו סדרות שנישאות על כנפי טאלנטים נחשבים: 'הג'נטלמנים' של גאי ריצ'י (נטפליקס), 'מר וגברת סמית'' של דונלד גלובר (אמזון פריים), 'שוגר' עם קולין פארל (אפל טי-וי) ו'פרנקלין' בכיכובו של מייקל דאגלס קשישא (אפל טי-וי). בכולן הושקעו כסף ומאמץ, כולן זכו לבאזז ראשוני צפוי, חלקן אף מצאו קהל נאמן, אבל אף אחת מהן לא משלה בשיח התרבותי כפי שמושלת כרגע סדרה זעירה ביחס לממותות הנ"ל: 'אייל קטן'.
פה ושם זה קורה, על אף שזה נעשה יותר ויותר נדיר: יצירה קטנה וממזרית, עם משהו אמיתי לומר, מוצאת את דרכה אל הצייטגייסט, איכשהו. זה קרה עם 'להרוס אותך' (2020), שכמו 'אייל קטן' נגעה בנושא הטעון של הסכמה מינית והתמודדות עם טראומה מינית – ולמרות המורכבות והגישה העימותית שלה, הפכה לאחת הסדרות המדוברות של תקופתה. למעשה, גם במקרה שלה וגם במקרה של בת-דמותה החדשה יותר, ייתכן מאוד שזה קרה דווקא בגלל הנושא הנפיץ שבמרכזה.
וזה, בסופו של דבר, העניין כולו. או לכל הפחות רובו. עידן הפרימיום הטלוויזיוני הנוכחי, שסובל מאינפלציה מטורפת של תכנים, ורואה מצעד בלתי פוסק של הפקות עתירות תקציב ('בית הדרקון' של HBO עולה 200 מיליון דולר לעונה), ועמוס בטאלנטים הבכירים (חפשו במסך הביתי שלכם את זוכה האוסקר הטרי רוברט דאוני ג'וניור בדרמה החדשה 'נאמנות כפולה'), עדיין תר אחר הלחם והחמאה שלו, מוצרי הבסיס שהופכים את הכל לראוי. אתם יודעים: סיפור, משחק, כאלה. 'אייל קטן' הקטנה נהנית מסיפור לופת שלא זקוק לדרקונים כדי ללכוד את תשומת ליבכם, וטאלנטים אנונימיים שלא הייתם מזהים גם בתור ל-am:pm, ובכל זאת מכה שוק על ירך את מפלצות התהילה. למה? כי היא מציעה לצופה היגע משהו שהוא באמת רוצה: פיסה קטנה של אמת – אמת כואבת, מכוערת לעיתים, אבל אמת – בים של "יצירות" מהונדסות לעייפה שסוחרות בפנטזיה זולה. בסופו של יום, 'אייל קטן' עוסקת בבני אדם. נטו. קצת מוזר לומר, אבל באמת שאין כרגע הרבה כמותה.
