ג'ק ואפון הפלא או למה אני מעדיף את האנגלים. וגם החלילן מהמלין או סיפורים של אלה שנשארו מאחור // יגאל שוורץ } פרדס } 251 עמ'
בשלהי המאה ה-19 היה חוקר הפולקלור ג'וזף ג'ייקובס איש עם משימה: בעידן שטוף לאומיות, שבו נחשבה המעשייה העממית לשיקוף נשמתה הייחודית של האומה, שאף ג'ייקובס לקבץ וללטש מעשיות אנגליות כך שיזהרו בייחודן לא פחות מהמעשיות הגרמניות של האחים גרים או הצרפתיות מאת שארל פרו, שלתפיסתו כבשו את הילדים האנגלים בעוצמה רבה מדי והדיחו את המעשיות המסורתיות שסיפרו אבותיהם במשך מאות ואלפי שנים. ב-1890 נשאו מאמציו פרי ראשון בדמות הקובץ English Fairy Tales, שכפי שמראה יגאל שוורץ בספרו החדש, ג'ייקובס הצליח בו מאוד בניסוח ה"אנגליוּת" הייחודית והתמורות שחלו בה בתקופתו.
בספרו הקודם 'למה לחתול יש מגפיים?' ניתח שוורץ את האופן המבריק שבו התייחס שארל פרו במעשייה למבנה החברתי-תרבותי המורכב של צרפת בת זמנו. הפעם הוא בוחן בכלים דומים ובאותן ידענות והתלהבות מידבקת את 'ג'ק ואפון הפלא' בגרסת ג'ייקובס:
בחלק הראשון, המוקדש לניתוח מיתולוגי-קוסמולוגי של המעשייה, שוורץ מראה כיצד ג'ק והענק מתפקדים כדמויות האוניברסליות של טריקסטר-לץ וענק-מפלץ אוכל אדם, אבל עם "טוויסטים" אנגליים למשעי: "ג'ק הוא חצוף אבל הוא יכול להיות גם מנומס להפליא. הוא יכול לנהל דיאלוגים ענייניים, בעלי אופי מסחרי יבש, אבל הדיבור שלו יהיה מנומר תמיד בנימות קומיות-אירוניות... אמנם הוא הרפתקן... אבל הוא תמיד חוזר הביתה — ביתו בכפר האנגלי ואמו הם המבצר שלו".
גם הענק מקבל גוון אנגלי ג'נטלמני כמעט, אולי בזכות תכונותיהם של הנערים הבריטים שבלע: "הענק-מפלץ בסיפור שלנו 'מבוית' גם במשמעות המילולית... הוא גר עם האישה שלו בבית רחב, גדול וגבוה ולא במערה!" ואוכל אמנם בני אדם, אבל על טוסט. בנוסף, הסיפור מלהטט בין טוב לרע באופיין של הדמויות באופן שאינו רווח במעשיות מארצות אחרות, שבהן הטוב הוא טוב לגמרי ותמיד, והרע — רע מוחלט. ג'ק, הגיבור שעימו אמור הקורא להזדהות, הוא עצלן, רמאי וגנב; ואילו הענק, ויתירה מכך אשתו, מקבלים מאפיינים אנושיים - אפילו טוב לב לעיתים.
שוורץ מוצא לא רק דמויות אנגליות למשעי, אלא גם את השימוש בהומור לסוגיו. הוא מראה כיצד ג'ייקובס דבק במאפיינים הקלאסיים של המעשייה, אך בה בעת גם דקר אותם ללא הרף בסיכות של הומור חד ומדויק, כשהוא סודק רגעים דרמטיים כמו הופעת דמות "העוזר", או בריחתו של ג'ק מהענק. בנוסף, יש לשבח את בחירתו של שוורץ להביא במלואו את הנוסח האנגלי של הסיפור, שהקריאה בו בשילוב תובנותיו המחכימות שופכת אור על השימוש של ג'ייקובס בשפה עצמה כאחד ממאפייני ה"אנגליוּת" של המעשיות, על ידי שימור מאפיינים ייחודיים כמו שיבוץ קטעים מחורזים בנרטיב הפרוזה, מעברים בין זמן הווה לעבר באותו משפט, והמשלב הלשוני המאפיין מעמדות שונים.
בחלקו השני של הספר מנתח שוורץ את הסיפור מנקודת מבט היסטורית-כלכלית — הן כסיפורו של מעמד האיכרים המתפורר באנגליה של המהפכה התעשייתית, שאנשיו נדחקו או בחרו לצאת להרפתקאות שוד וביזה ברחבי האימפריה המתרחבת; והן כסיפורה של השדרה המעמדית המשתנה באנגליה באותה תקופה, והמעמד הנובורישי ההולך ומתרחב בה. זהו ניתוח מרתק שמנכיח את סגולותיו של ז'אנר המעשייה כְּמעט המחזיק את המרובה, ומשיב לו את מקומו כמשקף ומעצב תרבות שגדולתו איננה מצטמצמת לתחום חדר הילדים בלבד.
הספר כולל גם חיבור נפרד העוסק במעשייה הגרמנית 'החלילן מהמלין'. שוורץ מציע ניתוח רענן ויוצא דופן לסיפור, ודווקא משום כך מוטב היה להקדיש לו במה נפרדת ונרחבת יותר. במקום זאת טוב היה לוּ היה עוסק מעט בג'וזף ג'ייקובס עצמו, ובבחירתו הלא-מובנת מאליה לטפס על גבעול התרבות הבריטית. ב'למה לחתול יש מגפיים?' התייחס שוורץ לסיפור חייו של פרו, שהוביל אותו לכתוב מעשייה מתוחכמת ורבת-רבדים. חייו של ג'ייקובס היו מרתקים לא פחות, בייחוד לאור ה"אנגליוּת" של מעשיותיו. שכן הוא היה יהודי, יליד קולוניה בריטית באוסטרליה, שהגיע לאנגליה לראשונה בגיל 18, בילה חלק משנות לימודיו ומחקרו בגרמניה ובספרד, ובסופו של דבר היגר לארצות-הברית. ג'ייקובס עסק במחקריו לא מעט בשאלות מורכבות של לאומיות וזהות, ואף כתב פעם כי חבריו החוקרים האנגלים לא תמיד שבעו נחת מהאופן שבו "אני מניח את ידיי הגסות על סיפורי המקור המקודשים".
יכול היה להיות מעניין ללמוד משהו על אותן ידיים ספק-זרות, שניסחו חלק כה משמעותי בנשמת האומה האנגלית. •
