השתאות // ריצ'רד פאוארס } תרגום: שירי שפירא } עם עובד } 322 עמ'
תיאו הוא אסטרוביולוג שמגדל את רובין — ילד "מיוחד", שהרופאים לא מוצאים מה יש לו, אך מעוניינים לפטם אותו בתרופות שונות ומשונות. רובין סובל מהתקפי זעם, מוויסות חושי לקוי, מחרדה חברתית ומהעובדה שאמא שלו מתה בתאונה. הוא גם גאון בכל המובנים האפשריים, הריאליים והרגשיים. הוא בורא עולמות ופלנטות, מזהה צמחים ובעלי חיים, ובאופן כללי לא מתאים לעולם הזה, ליטרלי, או במילותיו של תיאו: "לא יכולתי לדמיין את רובין מתקשח מספיק בשביל לשרוד בתרמית הפירמידה שהיא הפלנטה הזאת".
הסירוב של תיאו לתת לרובין תרופות פסיכיאטריות מוביל את שניהם ברכבת הרים, שהיא החיים שלהם; תיאו מנסה לגונן בכל דרך על ילדו המיוחד, מילדים בבית ספרו, מהמורים והיועצים ומרופאים שרוצים לסמם אותו, ורובין מצידו מנסה להסתגל לכדור הארץ באופן המיטבי ביותר. שניהם נכשלים שוב ושוב, ביחד ולחוד. זהו בקצרה תיאור נאמן של עלילת הספר 'השתאות' מאת ריצ'רד פאוארס.
אבל איזה כישלון מפואר. ספרותית, ראשית כל, תיאורי הטבע והיקום, הדיאלוגים בין תיאו לבין רובין, המאבק הדון קיחוטי מול המערכות הגדולות — רפואה, חינוך, פוליטיקה. כל אלה מולחמים ומותכים לטקסט שמצליח לבנות את הגשר בין כל האלמנטים, לנוע בחופשיות בין תיאורי פלנטות דמיוניות לבין מאבקים פנימיים, בין הצורך להתפרנס ולייצר מקום בטוח לילד לבין הצורך לבנות טלסקופ משוכלל שיגיד לנו אחת ולתמיד אם יש חיים נוספים בחלל המקיף אותנו. "החוקים המושלים באור הבוקע מגחלילית בחצר האחורית של ביתי הלילה, בעודי כותב שורות אלה, הם אותם חוקים המושלים באור הבוקע מכוכב מתפוצץ במרחק מיליארד שנות אור".
לאורך הקריאה ליווה אותי הספר 'הדרך' של קורמאק מקארתי, שגם בו מסע של אב ובנו ברקע עולם אפוקליפטי ומסוכן. הספר של פאוארס מתרחש בעולם ריאליסטי ועכשווי יותר אבל באמת מה ההבדל? העולם הזה הולך ונכחד על כל יושביו, זו המציאות הקונקרטית ביותר, יש כאלה שיודעים את זה, כמו תיאו ורובין, ויש כאלה שמתכחשים לזה, כמו רוב האנושות.
שני הספרים דומים בעוד מובן והוא — האינטימיות שהסופר מצליח לייצר עם הקורא. ללא דרמה שעולה על גדותיה, ללא פאתוס ובעזרת תיאור נאמן של האירועים ויכולת תיאור יוצאת דופן, הקורא מרגיש את הקשיים, את המאבקים ואת קשת הרגשות של הדמויות, כמו גם את מי הנהר, את עומקו של החלל ואת חוסר האונים העומד בבסיס הניסיון האנושי לשרוד.
כמו הרבה ילדי פלא בספרות ובקולנוע, גם בספר זה, המאבק של רובין מעיד יותר על הכלל — והעדות הזו אינה מחמיאה כלל וכלל. המבט החכם והשונה של רובין חושף שוב ושוב את הצביעות של עולם המבוגרים, את הרשעות של הפוליטיקה ואת היכולת של בני אדם לטמון את הראש בחול בעוד שעון ההכחדה מגיע אל סיומו.
האם ילד כל כך רגיש ומודע יכול לחיות בעולם גס וציני? גם כשנדמה שיש גאולה והמדע והטכנולוגיה כן יכולים להציע עולם אמפתי יותר, בריא יותר, הפוליטיקה הקטנה והאינטרסים הסותרים, סותמים את הגולל על האפשרות הזאת, "חיינו במקום שמסבסד מתקני פיטום, אך מטיל איסור על מתקני אמפתיה". סוף הספר מעניק תשובה חד-משמעית לשאלה הזאת, ואני אשאיר את השאלה פתוחה למען הקוראים.
זה ספר לא קל לקריאה, רווי במונחים מדעיים מעולם הביולוגיה, הפיזיקה, האסטרונומיה, הבוטניקה, אבל המאמץ מוצדק ומנומק. פאוארס יוצר מערכת אקולוגית שהחוץ מבטא את הפנים והפנים מבטא את החוץ והכל קשור לכל באופן מובהק וישיר, שאינו ניתן להתרה. הוא מראה כיצד דבר חד-פעמי, ייחודי ונדיר יכול להפוך למוצר צריכה, כאשר המערכת הכלכלית מחליטה שזה מה שהוא, שתהליך ההמצרה לא בוחל בשום אמצעי, שמעט מאוד שטחי פרא נותרו בעולם, גם בטבע וגם בנפשו של האדם.
זה כבר תרגום שני של הוצאת עם עובד (הראשון היה 'להבות' מאת רובי ארנוט), שאני קורא העוסק בזיקות שבין העולם שמחוץ לאדם, הטבע, היקום, המיסטיקה, לבין האדם ומצבו הנפשי, הרגשי, האנושי, ביחס הפוך לריאליזם הפסיכולוגי שמאפיין את ספרות המקור. הדבר ראוי לציון שכן 'השתאות' הוא ספרות גבוהה, משוכללת, המסמנת את המגמה העכשווית בספרות העולם וההתרחקות מהעיסוק המצמצם בקשרים אנושיים בלבד. •
