"הבנתי שנפגעתי ביד ולא הסתכלתי עליה. קלטתי שאני לא מרגיש אותה יותר. היו לי כמה שניות לבד, חשבתי בהתחלה שכל המחלקה נמחקה ונפרדתי", כך מתאר מעין שפריר את התקרית הקשה ברצועת עזה בה נפגע. "אחר כך התאפסתי על עצמי, המפקד קפץ עליי ואז ראיתי שחבר למחלקה, שהיה צמוד אליי כל הזמן, נפל בלחימה. אתה לא מצליח לעכל את כל זה בזמן אירוע".
יותר משלושה חודשים לאחר שנפצע קשה במתקפת מחבלים בשכונת תופאח ברצועת עזה, סמל מעין שפריר (21) סוף-סוף יכול להירגע בבית. הוא נזכר בלחימה האינטנסיבית, ברגעים שבהם רק התמקד בהישרדות וחושב על העתיד. בינתיים, הוא עדיין סובל מקשיים פיזיים בעקבות הפציעה. פעולות יומיומיות כמו להחזיק שמפו או למרוח משחה על מברשת שיניים כרוכות במאמץ ודי מאתגרות לפעמים: "זה לא אידיאלי, אבל זה מספיק טוב כרגע", הוא אומר.
על הטלטלה של 24 בדצמבר 2023, הוא מספר: "בבוקר האירוע הייתי בעזה, מוכן להמשיך להילחם. בצהריים כבר הייתי על מסוק בדרך לבית החולים. זאת כאפה שאתה מקבל ואתה לא ממש מוכן לזה. לא באמת עיכלתי את הכל וזה פתאום איתי בחיים, בלי שום התראה מוקדמת. אני עוד צריך לעבד את הסיטואציה".
מעין שפריר, לוחם בגדוד 50 של הנח"ל, היה בפעילות בשכונת תופאח, "יצאנו בדיוק להתקפה. נעצרנו באיזשהו פרדס לשנייה. קפצו עלינו ארבעה מחבלים מאיזה פיר. היה איזשהו פיצוץ לידי והבנתי שהותקלנו", מספר שפריר, "ירו עלינו נ"ט, אולי שניים. אחרי זה קיבלנו כמה רימונים בצרורות".
מעין נפגע מכדור ביד ימין ורצה להרים את נשקו כדי להגיב. ברגע הזה הבין את חומרת הפציעה ביד. כדור נוסף חורר לו את הבטן,
"באותם רגעים התמקדתי בלשרוד ורק למחרת נפל לי האסימון שהוא כבר לא איתנו", הוא משחזר, "כל מה שישב לי במוח זה התרגולים מהטירונות על פציעות וטיפולים. פעלתי לפי איזשהו אינסטינקט הישרדותי עם מלא אדרנלין. חשבתי מה אני צריך לעשות כדי לשמור על עצמי בחיים".
הוא הוטס במסוק לבית החולים בילינסון ולפני שהובהל לחדר הניתוח הספיק להרגיע את אמא שלו, "אמרתי לה שהכל יהיה בסדר. למחרת התעוררתי עם צינור בפה והבנתי שאני חי". רק באותם רגעים הבין גם שחברו הטוב, סמל רני תמיר ז"ל (20), נפל בלחימה.
בשבוע הראשון שלאחר הפציעה עבר שפריר כמה ניתוחים בבטן וביד. הוא שהה שלושה ימים בטיפול נמרץ, שלושה שבועות במחלקה הכירורגית ומשם עבר למחלקת השיקום בבילינסון, בה שהה כחודש וקיבל טיפולי ריפוי בעיסוק ופיזיותרפיה. כעבור שבעה שבועות עבר למרכז לשיקום לוינשטיין, שאליו הוא ממשיך להגיע ארבע פעמים בשבוע מביתו שבראש העין. הוא מספר על המעטפת והעבודה במסגרת שיקום היום שהוא עובר, ועל העבודה שעוד מחכה לו כדי להחזיר את היד לתפקוד מלא. "זה יכול להיות מתיש, אבל זה חשוב".
החזרה הביתה הייתה עבורו רגע אופטימי, אחרי תקופה שבה הרגיש חנוק, כדבריו, וחלם על הבית: "היה מדהים להשתחרר אחרי שבעה שבועות. למרות שהאווירה בשיקום הייתה טובה, הרגשתי שאני מתחיל להשתגע. ברגע שהייתי מספיק עצמאי, כבר רציתי מאוד את זה".
הדבר הראשון ששפריר עשה הוא לשכב במיטה שלו. הוא התגעגע למקלחת הביתית המוכרת, לחדר הנוח שלו, לארוחות שישי עם ההורים, לשחק בפלייסטיישן עם שלושת אחיו הקטנים ממנו, וכמובן גם לריב איתם. "יש סוג של ירידת מתח, אתה כבר לא בלחץ ודרוך כמו שהיית בצבא ואין יותר אינטנסיביות. זה פתאום חדש ולא רגיל. קצת מרגיש כמו לחזור להיות ילד באיזשהו מקום. פתאום לחזור לגיל תיכון, לגור עם ההורים, אבל אתה יותר בוגר. גם אתה וגם ההורים כבר לא בדיוק אותו הדבר".
גם כשהוא במרחב הביתי הנוח והמגונן, המחשבה על החברים ליחידה לא מרפה, "אני דואג לשלומם ותוהה מה קורה איתם. אם הם נכנסים, יוצאים, נלחמים. זה לא באמת נפסק".
הוא מודה שעכשיו, כשאינו מוקף באנשים רבים כמו בשיקום, עולות גם תחושות בדידות. בימים אלו מתמקד מעין בשיקום שלו, "השלב הבא הוא קודם כל לחזור לעצמי - בצבא, או בשחרור". בינתיים, הוא בעיקר רוצה לחזור לשחק כדורגל וכדורסל ולחבור לחבריו למחלקה. הוא עדיין לא יודע מה צופן העתיד ואם יוכל לחזור לצבא בתפקיד לחימה או שישתחרר. רק הזמן יגיד.
