1949, חזית בית הילדים "דוד גוז'יק" באוטבוצק, סמוך לוורשה. בתמונה בשחור-לבן יושבות שלוש נערות בנות 17 על ספסל. חנה גרינברג ואלווירה גרוספלד נותרו לבדן בעולם אחרי שמשפחותיהן נספו בשואה. אמה של אביבה (ויקטוריה) בלום, לובה ביליצקה בלום, ניהלה את המוסד. שלושתן חיו שם מסוף מלחמת העולם השנייה. הצייר הפולני, פרופ' וויצ'ך צ'שנייבסקי, שיצר את עבודתו בהשראת התצלום, קרא לציור: "אביב האומה".
צ'שנייבסקי, חבר האקדמיה לאמנויות יפות באוניברסיטת ורשה, תיעד בציורי שמן את חיי היהודים בשואה אחרי שהתוודע לזוועות הנאצים. את התמונה הוא מצא בארכיון של העיר אוטבוצק. לפני שנתיים, הפרופסור לגיאולוגיה יעקב קרץ נתקל בציור באינטרנט. הוא מיד נזכר בתמונה ההיא, אותה הכיר היטב. גם יעקב חי עם אביבה, חנה ואלווירה בבית הילדים. השלוש עלו לארץ בשנות ה-50 והקימו בישראל משפחות לתפארת, וקרץ מיהר לספר להן על התגלית המרגשת. אלווירה ז"ל הלכה לעולמה לפני כשנה, אבל בינתיים נוצר קשר עוצמתי ויוצא דופן בין בלום לצ'שנייבסקי, אחרי שכתבה לו: "אני חיה, וגם אני אמנית".
בין 2 במאי ל-13 ביוני תוצג בגלריית מלון הנשיא בירושלים התערוכה המשותפת השנייה של בלום וצ'שנייבסקי, בשם "חיים שאחרי – Life, After All", שאצרה תמה קרודו וייס והוצגה בהצלחה בפולין. השניים משרטטים בקווים עדינים חברות שהיא לכאורה משני צדדים, אך למעשה מהווה חזית אחידה של ערכי מוסר משותפים ודאגה לאדם באשר הוא אדם.
פנינה קפלינסקי, בתה של חנה גרינברג, מחזיקה בביתה בעותק של התמונה המקורית. "הייתה התרגשות גדולה סביב הגילוי", היא אומרת. "לאמא יש שלושה ילדים, שמונה נכדים ועשרה נינים, ברוך השם, וכולי תקווה שנצליח לקחת אותה לתערוכה בירושלים, כדי שתוכל לצפות בין היתר בציור השמן המקורי של הצייר הפולני שהנציח אותן על הספסל בדיוק כמו בתמונה שיש לנו בבית".
הוברחה בעגלת מתים
הוריה של בלום בת ה-92 היו ממנהיגי מפלגת הבונד, איגוד פועלים סוציאליסטי חילוני. בזכות אמה, שהייתה מנהלת בית הספר לאחיות בגטו ורשה, ניצלה בלום יחד עם אחיה כאשר הוברחו מחוץ לגטו בעגלת מתים. בהמשך עטו על עצמם זהות פולנית בדויה והמשיכו עם אמם לחווה פולנית מרוחקת. "הגעתי לגן עדן", מספרת בלום על המקום. לאחר המלחמה עלתה בגפה ארצה והפכה לאמנית, בעודה מעמיקה את שורשיה בירושלים. מפולין היא זוכרת רק את הנופים והגינות, לא את בני האדם. מזיכרונות אלו יצרה בלום אוסף ציורי נוף עשיר ומעמיק.
צ'שנייבסקי הנוצרי נולד אחרי המלחמה בדז'יאלדובו שבצפון פולין, בה הגרמנים הקימו שני מחנות עבודה המהלך המלחמה. עד היום קיים במשפחתו סיפור מעומעם על סבים גרמנים שעברם הפוליטי אינו ידוע. בצעירותו הוא יועד ללימודי מתמטיקה, אך משם המשיך ללימודי אמנות. מתוך סקרנות עמוקה לקורותיהם של היהודים בפולין שלפני המלחמה, צ'שנייבסקי החל לצייר בשנים האחרונות בהשראת צילומי שחור-לבן מאותה תקופה. יהודים שנשארו בפולין וניסו לבנות את חייהם מחדש, וגם כאלו שלא שרדו את המלחמה – כולם מופיעים בציוריו כדמויות צבעוניות, אוטופיות במבטן. "הציור שלי הוא סוג של וידוי, הודאה ברצון להגדרה עצמית", הוא מספר. "אני מצייר מתוך רצון וכמיהה לאידיאל אסתטי ומוסרי של יופי, בעוד שהחיים האמיתיים, בהיבטים אלו - הם סוג של פשרה".
לצד ציוריו התיעודיים-סוריאליסטיים של צ'שנייבסקי, בתערוכה יוצגו ציורי הטבע המופשט של בלום, כולל רישומי בעלי חיים עדינים ודייקנים שנמצאו לאחרונה באוסף האמנית והם מאפיין לחיפושה של בלום אחר בית חדש בארץ ישראל, מורשת חדשה של טבע.
ציור בהשראת החטוף
התערוכה תאפשר מבט ייחודי על התמודדות אמנים עם מציאויות בלתי נסבלות. 79 שנה עברו מאז תום מלחמת העולם השנייה, וכעת בהווה, בלום וצ'שנייבסקי מחזיקים כל אחד בכלים אמנותיים שונים על מנת להתמודד עם אותה היסטוריה כואבת. בלום מציירת טבע, צ'שנייבסקי מצייר אנושות.
צ'שנייבסקי יציג בתערוכה גם שני ציורים חדשים שנוצרו לאחר אירועי 7 באוקטובר: "נערה בורחת מהחושך", שמתכתב עם התצפיתניות שהזהירו ולא נשמע קולן, והצעירות שרקדו וברגע אחד נסוגו כדי להציל את חייהן; ודיוקן של אלכס דנציג, יליד ורשה והיסטוריון מוערך של התרבות הפולנית, מייסד המסעות מישראל לפולין שנחטף מביתו בניר עוז ונמצא בשבי חמאס. וויצ'ך קיבל השראה מהסיפור של אלכס, אשר לימד סטודנטים צעירים על תרבות פולין.
יובל דנציג, בנו של אלכס, מספר: "באחד הימים פנו אליי משגרירות פולין וביקשו את אישורי להגיע לפגוש את האמן הפולני. בדיוק הייתי לפני נסיעה לוורשה לצורך קבלת פרס הוקרה לפועלו של אבא שלי בכל הקשור בהנצחת שואה. סוכם שניפגש בסטודיו שלו בעיר העתיקה בוורשה. ציפיתי לראות עוד פורטרט של אבא, אבל ברגע שנכנסנו לסטודיו הבנתי שמדובר כאן במשהו אחר – חמישה ציורים של אבא שהאמן צייר כאילו הכיר אותו, מאחורי כל ציור יש השראה שהוא תיאר בפנינו בהתרגשות. הכל מתמונות והקשבה לראיונות של בני המשפחה מאז שאבא בשבי חמאס. אשתי ואני לא יכולנו לעצור את הדמעות.
"הוא מתאר את הנפש של אבא שלי בצורה מרגשת מאוד, מעביר את התחושות של אסיר בשבי האויב. תוך כדי כך הוא סיפר לנו שגם אבא שלו היה אסיר בכלא הפולני. התחושות עבורו היו דומות בעת שצייר את אבא שלי. הופתעתי לגלות עד כמה הוא מזוהה עם החטופים, עונד את הסיכה הצהובה ועל צווארו שרשרת הדסקית. נרקם בינינו קשר מיוחד, וגם עם אביבה בלום ופנינה קפלינסקי. הגורל חיבר את כולנו לתערוכה אחת". •
