שתי טענות מרכזיות ביססו מאז ומעולם את עמדתם של אנשי מחנה השלום בפוליטיקה הישראלית: ראשית, יש להאזין בפתיחות לנרטיב של הצד השני. תחילת הדרך לפתרון סכסוכים בדרכי שלום, הם טוענים במידה רבה של היגיון פנימי, היא בנכונות הדדית להבין את הצד השני, מצוקותיו, כעסיו והאופן שבו המציאות נתפסת בעיניו.
שנית, יש להקשיב לרחשי הלב של האדם מהרחוב, כשהם בלתי מתווכים על ידי ההנהגה שלו. להנהגות יש אינטרסים פוליטיים פנימיים, שלפעמים הופכים אותן לנציגות בלתי נאמנות של עמים, במיוחד במדינות בלתי דמוקרטיות. לכן, יש להכיר בכך שבצד השני יש אנשים בשר ודם כמונו, בעלי שאיפות פשוטות לחיים טובים, ולהתעלם מחרחור המדנים של הפוליטיקאים והגנרלים. זהו הבסיס ל"השערת המגע" שרווחה בקרב פסיכולוגים חברתיים בשנות ה-50 וה-60, שלפיו מגע יומיומי שווה-סטטוס בין אוכלוסיות ודיאלוג "בגובה העיניים" יקטינו איבה ופחד ויביאו שלום לעולם. אנחנו הרי חולקים אותה ביולוגיה, וגם הרוסים אוהבים את הילדים שלהם, זימר סטינג.
השנה האחרונה סיפקה לנו אינספור הזדמנויות להאזין בתשומת לב לנרטיב של הצד השני, גבריו נשיו, וילדיו, גם שלא באמצעות ההנהגה שלו. אלו רק נוספו לאלו שזימנו לנו למעלה ממאה השנים שלפניהם. בנוסף לנאומי מנהיגים פוליטיים, נחשפנו לסקרי דעת קהל מהימנים (של חליל שקאקי ואחרים) ולמאות אלפי פוסטים, סטוריז, ציוצים, תגובות וראיונות טלוויזיוניים של "אנשים מהרחוב": מפגינים, אקדמאיות, משפיעניות, רוכלים בשוק, אמהות שכולות, ועוד. מידע בלתי מתווך על תפיסת המציאות והמאוויים של הצד השני לא חסר לנו.
את המידע הזה יש לעבד ללא הטיות. אין לעוות אותו, לאנוס את הראיות ולדחוק אותן בכף נעליים למסגרת שעוצבה מראש בידי משאלות לב. הצד השני צורח את עמדותיו באוזנינו, מנופף בהן בשלטים לנגד פרצופינו, ואף מצרף מחשבה למעשה. לא ניתן שלא להאזין ולא להבין את הצרחות: הוויכוח איננו נסוב על היאחזות זו או אחרת, ולא על האזורים שנתפסו ב-1967; הוא עוסק ביפו ובחיפה ובמלחמת 1948. לא תושבי עזה, לא המפגינים בקמפוס של אוניברסיטת קולומביה או ברחובות הבירות האירופיות, ואפילו לא רבים מתומכיהם במפלגות הפרוגרסיביות בבתי המחוקקים במדינות המערב, לא מבחינים כלל בין מתנחלי קיבוץ בארי למתנחלי כפר תפוח. הם הראשונים להסכים לכך שדין נצרים כדין תל-אביב. לדידם, נוכחות יהודית בין הים והנהר היא נטע זר או פרויקט קולוניאלי שיש להכחידו. זוהי ההיסטוריה שהם מספרים וזוהי תפיסתם את הפתרון הצודק.
לאחר קרוב ל-150 שנות היכרות אינטימית בין הקהילות, המחשבה ש"אולי הם לא באמת מתכוונים לזה", שכעסם מעביר אותם על מידותיהם, שיש לקרוא מעבר לטקסטים הברורים רמזים סלחניים, היא נטולת אחיזה במציאות. מי שרוצה להבין את הנרטיב של הצד השני חייב לעכל אותו כמות שהוא, להתווכח אתו ביושר ולכלכל את צעדיו בהתאם.
פרופ' רון שפירא הוא רקטור המרכז האקדמי פרס
