ב-7 באוקטובר מלאו לאלישבע גלילי, מקיבוץ נירים, 92. היא נולדה בגרמניה ובגיל שש חוותה עם משפחתה את ליל הבדולח. בעקבות זאת עזבה המשפחה את גרמניה ועלתה לפלשתינה. בגיל 18 הגיעה לקיבוץ נירים עם גרעין של חברת נוער, שם נישאה למרדכי (מרה, שנפטר ב-2012), ונולדו להם חמישה ילדים. שניים מהם נותרו לגור בנירים. ביום הולדתה נעקרה שוב מביתה. היא פונתה לבית של בתה במודיעין, ואחר כך לבית דיור מוגן בבאר-שבע.
2 צפייה בגלריה
"אני חולמת לחזור לקיבוץ". אלישבע גלילי בדיור המוגן "משען" בבאר שבע
(צילום: אביגיל עוזי)
ניצולי שואה מספרים על התקווה שלהם
ילדות בחווה: "נולדתי כבת בכורה לליזל וד"ר אריך בלוך. אבא שלי עבד כמרצה בבית ספר למהנדסים, וגם ניהל עסק גדול של הוצאה לאור ובית דפוס בעיר קונסטנץ. בעקבות המשבר הכלכלי ב-1929, ולאחר שנישא לאמא שלי ב-1930, הוא רכש חווה בכפר הורן סמוך לקונסטנץ. אני נולדתי ב-1932. ב-1933, בסמוך לעליית היטלר לשלטון, אבא פוטר והמשפחה נאלצה לעבור לחווה בהורן.
"בחווה ההורים שלי הקימו משק חקלאי ושיווקו פירות וירקות אורגניים לתושבי הסביבה. בין הלקוחות היו גם נאצים רבים שהיו מוכנים 'לעגל פינות' כשנזקקו לתוצרת של חקלאות אורגנית. בחווה עשו גם הכשרה חקלאית ליהודים רבים שפוטרו מעבודתם בסקטור הציבורי בגלל חוקי הגזע. בנוסף הפעילו בה קייטנות בתשלום לילדים יהודים בחופשות הקיץ. הנרי קיסינג'ר, שלימים היה מזכיר המדינה של ארצות-הברית, זכה כילד ליהנות מהקייטנה שלנו בחוות בלוך".
ליל הבדולח: "בתאריך 8 בנובמבר 1938 חגגנו יום הולדת 70 לסבא שלי, מוריץ בלוך. סבא היה עורך דין ידוע בכל האזור וראש הקהילה היהודית של קונסטנץ. בצילומים מהאירוע כולם לבושים בחגיגיות, אבל זה השקט שלפני הסערה. למחרת היה ליל הבדולח. חיילי הגסטפו עצרו את כל הגברים בחווה, העבירו אותם לבניין מועצת הכפר, שם הרביצו להם מכות רצח. מאוחר יותר באו ולקחו אותם למחנה הריכוז דכאו.
"כשבאו לקחת את אבא, אמא התנגדה ואמרה שהוא בקושי מסוגל לזוז מהמכות שחטף. הקצין האחראי הביט באבא, ששכב מעולף על המיטה ובגדיו ספוגים בדם, ואמר: 'בין כה וכה הוא לא ישרוד את הלילה. אין צורך לקחת אותו'. אבא שלי האריך ימים עד גיל 97, ותמיד נהג להתלוצץ על כך שהוא חי שנים ארוכות, מקבל פנסיה מהגרמנים, הקים משפחה לתפארת, וזו נקמתו האישית בהם".
המעבר לשווייץ: "אחרי ליל הבדולח אבא שלח עשרות מכתבים לשגרירויות שונות בעולם כדי שיאשרו לנו כניסה, אך לא קיבל מענה. ביולי 1939 ההורים לקחו אותי, את אחותי חוה, שהייתה בת ארבע, ואת אחי מיכאל, שהיה בן שנה — וחצינו את הגבול מקונסטנץ לעיירה השכנה קרויצלינגן בשווייץ, עם אישור שהייה לשמונה ימים בלבד בשווייץ. אחרי יומיים קיבלנו מכתב בדואר אוויר מהדוד תיאו שגר בפלשתינה, שביקש מההורים לחכות ולא להגר לאנגליה, כי הסרטיפיקטים לפלשתינה נמצאים בדרך. אבא הצליח בנס להשיג הארכה של אישור השהייה עד שהגיעו הסרטיפיקטים. כל אותה עת גרנו בכפר גוטליבן וקיבלנו מעט סיוע כספי מהקהילה היהודית של קרויצלינגן. הסרטיפיקטים הגיעו באיחור ואז התברר שפג תוקף כרטיסי הנסיעה באונייה מאיטליה לפלשתינה. הוריי קיבצו נדבות אצל כל מכריהם כדי לרכוש כרטיסים חדשים והפלגנו באונייה 'מרקו פולו' מטריאסטה לאלכסנדריה ובהמשך לחיפה".
חיפה: "בדיוק כשמלאו לי שבע, ב-7 באוקטובר 1939, כ'מתנת יום הולדת' הגענו לחיפה. כשירדנו מהאונייה ההורים שלי נעצרו על ידי הבריטים בגלל שהחזיקו בדרכון גרמני, נחקרו במשטרה ואחרי כמה ימים שוחררו. גרנו במעון קליטה בכרמל, אחר כך במושב שבי ציון שלוש שנים, ואחר כך עברנו לנהריה. באמצע שנות ה-60 אבא חזר לגרמניה כדי לכתוב ספר על קהילת יהודי קונסטנץ, וכבר נשאר שם, ושם גם נפטר. כיום יש רחוב על שמו בקונסטנץ".
"כשהתחילו הטילים לא ממש הבנתי מה קורה. רק אחרי שעתיים המטפלת הכניסה אותי ביחד איתה לממ"ד. היינו שם עד אחר הצהריים, בלי ללכת לשירותים וכמעט בלי אוכל"
נירים: "ב-1950 הגעתי לנירים עם הגרעין, ולא ייאמן שבגיל 92 מצאתי את עצמי שוב בסיטואציה שרוצים להשמיד אותי. ב-7 באוקטובר הייתי עם המטפלת שלי בבית. כשהתחיל מטח ההפגזות לא ממש הבנתי מה קורה. רק אחרי שעתיים המטפלת הכניסה אותי ביחד איתה לממ"ד. בממ"ד היינו עד אחר הצהריים, בלי ללכת לשירותים וכמעט בלי אוכל.
"אחר הצהריים הגיע חייל שליווה אותנו למועדון של הקיבוץ, שם ביליתי את הלילה על כיסא הגלגלים, ולמחרת אחר הצהריים פינו את כולם. אותי פינו למודיעין, לבית של הבת שלי, שם הייתי שלושה חודשים. בתחילת ינואר עברתי לדיור מוגן במשען בבאר-שבע, במסגרת תוכנית הקליטה למפונים מהדרום והצפון של משרד הרווחה ו'קדם' — האיגוד לקידום קהילות דיור מוגן בישראל. אני חולמת כבר לחזור לבית שלי בקיבוץ".
