כשאני מבקשת מהשחקנית אורנה רוטברג להסביר מדוע היא מטפלת בחרדות ובפחדים שלה באמצעות שירה ומשחק, היא עונה שבתור מי שסוחבת על הגב כבר 65 שנים את משא "הדור השני" ("גם לבני הדור השני והשלישי מגיעים פיצויים מגרמניה, אבל הגרמנים לא יעמדו בזה, הם יתמוטטו", היא צוחקת), היא פשוט לא מכירה שום דבר אחר שיכול להציל חיים ביעילות שכזו.
וישר היא נכנסת לדמות של מלכה בבצ'יק, שאותה היא מגלמת עכשיו בתיאטרון "בית ליסין". "כולנו בבצ'יקים, לכולנו יש תאריך תפוגה, כולנו מחכים למשיח, אבל הוא לא בא. הגאולה לא נראית באופק וכולנו נמצאים במרוץ מטורף בחיים האלה כדי להספיק. בעצם, להיות אנחנו, להיות בחיים, זה לכופף את הראש, לכופף את הגב, לחגוג את ההפסד ואז ללכת לאפות בייגלך", היא מצטטת בזיכרון חופשי מתוך המחזה שכתב יהונתן אינדורסקי המוכשר, היוצר של "שטיסל".
ואת הדמות של מלכה בבצ'יק, ביססת בעצם על מה שספגת מאמא שלך?
"לגמרי. כל החיים חייתי בהסתרה ובושה והדחקה ובריחה - ממה שההורים שלי עברו 'שם', אבל אז הבנתי שבנאדם לא יכול לברוח מהביוגרפיה שלו, כי כמה אפשר להתבייש בדי-אן-איי שלך? וכשהבנתי את זה, גם הבנתי איזו חתיכת אמא הייתה לי. דעתנית. חזקה. מלאת הומור שחור. כזאת שתיתן את החיים בשביל הילדים. וכמו מלכה בהצגה, ששמה את הגבר שלה על הסירים - 'אתה תבשל, אני על הכסף, מנהלת את העניינים', גם אמא, אחרי כל התלאות שעברה, נשארה חזקה, דומיננטית, עם הומור סרקסטי, אמיצה, שאומרת את האמת 'דוך' כמו סרגל".
זה מזכיר לי את הנשים החזקות מהקיבוצים שחזרו מהשבי בעזה.
"לגמרי. ההורים שלי עברו את מחנות ההשמדה והכפייה הקשים ביותר, וכשהתחלתי להתנדב לפרויקט 'זיכרון בסלון' וכתבתי את ההרצאה שלי, 'משחק החיים', שמבוססת על החיים של אמא, הבנתי שכל מעיין המשחק והיצירה שלי הוא מהחוזק הזה שלהם. כי השירה והמשחק והריקוד הם מה שהציל להורים שלי את החיים במחנות, ומה שהציל אותנו כל החיים. נכון שההורים שלי היו פוסט-טראומטיים ברמה הכי גבוהה, אבל החיים בבית עברו בשני ערוצים – דכדוך, דיכאון, חרדות, קושי לתפקד ועצב תהומי, אבל במקביל מלא צחוק, שירים, מוזיקה, ריקודים והומור".
שהיו הדרך שלהם לשרוד.
"בהחלט. זה היה המתכון אצלנו בבית. אבא, מנשה, שנפטר בגיל 95, שנים אחרי אמא, אמר שכאשר הוא משחק ושר זה אומר שהוא קיים, ואני נולדתי לזה, הם שרו לי ושיחקו עבורי מהרגע הראשון, וכל דקה פנויה היו שרים במקהלות, רוקדים, הולכים להופעות, להצגות, הכל כדי להרים את עצמם. ולכן, עבורי זו לא הייתה בחירה מודעת. הייתי ילדה שגוננו עליה יותר מדי בגלל הפחדים שלהם, בגלל חרדת הנטישה והמוות שלהם. לא נתנו לי לרכוב על אופניים, ולא לשחות, ולא לצאת לטיולים, ולא להשתולל, אבל הם כן רקדו ושרו בבית – אז שם השתוללתי, בתוך זה מצאתי חופש ביטוי לכל היצרים והצרכים שלי".
ובדיוק את זה חשוב לה להעביר הלאה, לנשים אחרות. איך על בסיס יומיומי, בתוך החיים עצמם, אפשר למצוא חוסן בכך שאת רוקדת, שרה, מנכיחה את עצמך ומשמיעה לעולם את הקול שלך.
היא בת 65, נשואה לאילן רוטברג, מטפל הוליסטי, והם הורים לשני ילדים, סבא וסבתא לנכד ראשון, וגרים בצפון תל-אביב, על הפארק. יש שיזכרו אותה מהסדרות "החיים זה לא הכל", שם גילמה את אחותו של גדי נוימן (אבי קושניר), ו"בנות", שם גילמה את אנה. היא מעידה על עצמה שלמרות שגילמה תפקידים בולטים ורבים גם בתיאטרון, בהם ״ארבע אמהות״ בתיאטרון בית ליסין, ״מצחיקונת״ בקאמרי, ״מיקה שלי״ בהבימה, והשתתפה בין היתר בסדרות ״שעת אפס״, ״פמת״א״, ובסרטיו של אבי נשר, היא מעולם לא הייתה סלבריטאית, וחששה מאוד מהחשיפה שמגיעה עם המקצוע.
בשנים האחרונות, כאמור, היא הוסיפה לרזומה גם את ההרצאה על משחק ושירה כאמצעים לחוסן. "יש אנשים שאומרים להם, 'אתה בחרדה, צא להליכה, תעשה ספורט', אז אני, על המקום באוטומט, כשמופיעה חרדה – מתחילה לשיר. קודם כל פותחת את הגרון ומשהו בי נרגע. והיום אני מבינה כמה זה מתחבר גם לכל מה שקרה לנו ב-7 באוקטובר, וכמה כולנו צריכים עכשיו את הכלים האלה. כדי להבין שאני עושה משהו נכון קראתי על זה המון מחקרים וגיליתי שלהורים שלי היו אינסטינקטים מטורפים: לשיר, לשחק, לרקוד - זה משפיע ישירות על הנפש, ואני אומרת אלוהים ישמור, איזה חכמים היו ההורים שלי".
וכיוון שהחיים הם גלגל, אז כשאמא שלה הייתה על ערש דווי, את הכוח הזה של השירה והמשחק היא העניקה לה בחזרה. "במחלקה הסיעודית המורכבת היו דוחפים להם כדורים וסמים ברמות, ואני הייתי נטרפת מזה. החלטתי שאני מטפלת באמא בדרכים שאני מכירה, וכשהתחלתי לשיר ולשחק איתה על בסיס קבוע, הפרופסור במחלקה אמר: 'אמא שלך צריכה בדיוק את מה שאת עושה איתה'. ואני אומרת שכולנו צריכים את זה. ולכן חשוב לי להעביר את זה הלאה, כי זו תקופה שכולנו בה זקוקים לחוסן, חייבים לנצח את הפחד, לפתוח את הגרון, לרקוד בעוז, לשחרר, לאבד שליטה כדי לשרוד".
או לעמוד במרפסת ולשיר, כמו בקורונה.
"תעמדו בבית ותשירו. תלכו ברחוב ותשירו. תרקדו. תבטאו את עצמכם לעצמכם, לא צריך במה. השירה, המשחק, הריקוד, התנועה, זה כלי שאנחנו כל כך ממעטים להשתמש בו, וחבל. מטריף אותי שילדים כל היום במסכים ובאלקטרוניקה, זו מגפה. אנשים שכחו לשיר, שכחו לספר סיפור, לא חבל? הרבה פעמים אומרים לי, 'את רוצה להחזיר את העולם אחורה?' אז לא, אבל אני כן רוצה לקחת מהאחורה את הדברים הטובים. אי-אפשר שבכל פעם שאת רוצה להרגיע את התינוק שלך, תדביקי אותו למסך".
