ב-17 במארס, באחת בצהריים, עלו לבמה הקטנה שהוקמה בתחנת הרכבת בסלוניקי שלושה אמנים ישראליים: המוזיקאי קובי אשרת, מספר הסיפורים יוסי אלפי והזמרת ענת סגל. בקול רועד מהתרגשות הם שרו בפני מאות הנוכחים את "סלוניקי" שכתב אלפי והלחין אשרת. השיר נעל את הטקס לציון 81 שנה ליציאת הרכבת הראשונה של יהודי העיר למחנה ההשמדה אושוויץ.
שעתיים לפני כן החלה צעדת החיים הסלוניקאית, מהאנדרטה לזכר 50 אלף יהודי העיר שנספו בשואה ועד לתחנת הרכבת, מרחק של כשני ק"מ. מתחנה זו יצאה ב-1943 רכבת המוות הראשונה, שעליה היו 2,800 מיהודי סלוניקי, לכיוון פולין. כל אחד מהם שילם על הנסיעה במיטב כספו, לאחר שנאמר להם שהם נוסעים להתחיל חיים חדשים. "והים הכחול ראה, והים הכחול ידע, והים הכחול שתק, חצי מאה מתחילת החשכה", שרה השלישייה את הפזמון. הדיסוננס זועק לשמיים. מצד אחד תחנת רכבות המוות, בצמוד לשכונת הברון הירש שהייתה הגטו באותה תקופה; מצד שני, באופק, אותם ים כחול ושמיים בהירים.
השנה לא נכח נציג רשמי של מדינת ישראל בטקס, ולא צעד את הדרך כשבידו בלון לבן שעליו נכתב ביוונית "לא עוד". בשנה שעברה הגיעו הקונסול הכללי בניו-יורק אופיר אקוניס, נכד למשפחה ספרדית מסלוניקי, ויעקב חגואל, יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית, צאצא ליהודי יוון. הפעם בלטה במצעד קבוצה מגובשת של כ-20 אנשי עסקים ותרבות ישראליים, בהם יהודה לשמן, בעלים ויו"ר לסיכו, אחד ממפעלי התשתיות הגדולים בישראל, אשתו ענת, שיזמה והוציאה לפועל את המסע, צביקה חודרלנד, לשעבר סגן נשיא התאחדות בוני הארץ, שנולד במחנה הריכוז ברגן בלזן, ואשתו אתי, ילידת סלוניקי. מלונדון הגיעו ג'יין ואליס אלייס, איש עסקים בתחומי המוזיקה והנדל"ן, ועל ההדרכה וההסברים היו אחראים הזוג אנט ויורם קליינמן, תושבי העיר, היא אשת נדל"ן והוא פסיכולוג.
בין אנשי התרבות שנכחו בטקס היו אשרת, שהוריו נולדו בסלוניקי וחלק ממשפחתו נרצחה בשואה, ושכיהן בעבר כקונסול התרבות של ישראל בלוס-אנג'לס, ואשתו, עדה תומר אשרת, אלפי ואשתו סו, סגל ובן זוגה, ואיש התיאטרון נעם סמל, לשעבר קונסול התרבות של ישראל בארה"ב, ובת זוגו ברי הוכוולד. במהלך סוף השבוע שקדם לטקס סיירו חברי הקבוצה בעיר, ביקרו באתרים יהודיים והשתתפו בקבלת שבת בבית הכנסת "יד לזיכרון" בעיר.
• • •
"אמנם נולדתי בעיראק", מספר אלפי, "אבל בכל ספרי השירה שלי מופיעה משום מה יוון. השיר 'סלוניקי' נכתב לפני יותר מ-20 שנה, בעקבות הביקור הראשון שלי בעיר. במהלך הטיול עצרנו בתחנת דלק, וכשרציתי לצאת מהאוטו לא הצלחתי לפתוח את הדלת. התקדמתי קצת, וכשיצאתי ראיתי שאבן שחורה חוסמת את הדלת. בצד אחד שלה היה כתוב בעברית 'שמע ישראל', ובצד השני 'ה' אלוהנו'". כשהסבירו לי שהאבן הזו היא לזכר יהודי סלוניקי שנספו בשואה ירד עליי עצב נוראי. זה מה שנותנים לנרצחי השואה פה? שאלתי את עצמי. בעצה אחת עם רעייתי החלטנו שלא נישאר שם. נסענו למקום אחר, ואז כתבתי את השיר".
מה גרם לך בכל זאת להגיע שוב לעיר?
"הנאצים הצליחו למחוק בתים ומקומות ורצחו מיליוני יהודים. אבל זה חומר, לא רוח. אתה יכול להרוג אדם, קבוצה, קהילה. לא את הסיפור. סיפורים נשארים לעולם. כשקובי הציע לי להצטרף לקבוצה ולבצע את השיר במצעד החיים לא חשבתי פעמיים. קשה להסביר את הקושי שחוויתי בזמן הצעדה לתחנת הרכבת. כשאמרנו קדיש ואל מלא רחמים בכיתי כמו ילד קטן. וכשעמדנו על הבמה והסתכלתי אל האופק, אל הים הכחול, חזרתי לאותה הרגשה של אז, כשכתבתי שהים הגדול ראה ושתק. זה היה מעמד מצמית".
עד כמה המצב של ישראל מאז 7 באוקטובר השפיע עליך?
"תחושת הכובד והצער ליוותה את הנוכחים לאורך כל המסע. לכן, למרות שזה לא היה רשום בפרוטוקול הטקס ולמרות שלא קיבלתי אישור לכך, הזכרתי את החטופות והחטופים, וכל הקהל נשא תפילה לחזרתם הביתה בשלום".
מי שנראה נרגש במיוחד היה אשרת, שחזר לשורשיו הסלוניקאים ולא יכול היה לעצור את הדמעות כשעלה לתורה בשבת בבית הכנסת וכששר על הבמה את השיר שהלחין. "נולדתי בחיפה בשם יעקב ונטורה להורים שעלו מסלוניקי", הוא מספר. "ב-1938 אחד מסביי הגיע לביקור בישראל כדי לפגוש את בנותיו שכבר גרו פה, ולמרות שביקשו ממנו להישאר הוא חזר לסלוניקי בגלל הקהילה ובגלל בנו שנשאר שם. שניהם נספו בשואה. אני נולדתי בישראל, אבל ההיסטוריה המשפחתית מלווה אותי".
מה אמר אביך על כך ששינית את שם המשפחה?
"הוא כיבד את החלטתי ולא אמר דבר. כשמוניתי לתפקיד קונסול התרבות של ישראל בלוס-אנג'לס כתבתי על כרטיס הביקור 'קובי אשרת ונטורה'. זו הייתה הפעם הראשונה שחזרתי לשם ילדותי. עכשיו, בסלוניקי, עליתי לתורה עם השם קובי ונטורה".
איך הגעת לשיר "סלוניקי"?
"יוסי ואני מכירים שנים רבות, ולא ידעתי שהוא כותב שירים. יום אחד הוא שלח לי כמה ספרי שירה שלו. בחרתי עשרה שירים והלחנתי אותם, ובמקרה 'סלוניקי' היה ביניהם. בתקופת הקורונה החלטנו לעבוד על מופע משותף, ויצאנו עם הקברט המוזיקלי 'קובי ויוסי – סלוניראקים', ששילבנו בו את הסיפור של השיר. כשענת לשמן הגיעה עם הרעיון לצאת לסלוניקי לקראת מצעד החיים, היה לי ברור שאני משתתף. הצעתי גם ליוסי להגיע ולבצע שם את השיר. חשבנו שיתרגמו אותו ליוונית, אבל החלטנו לשיר בעברית. זה היה מספיק עוצמתי גם בלי להבין את המילים".
תחזור לסלוניקי?
"ללא כל ספק".
שואת יהדות יוון החלה עם כיבוש יוון על ידי גרמניה הנאצית באפריל 1941, והסתיימה עם שחרורה באוקטובר 1944. ערב מלחמת העולם השנייה חיו ביוון כ-80 אלף יהודים, כ-60 אלף מהם בסלוניקי, בקהילה שכונתה "ירושלים של הבלקן". ביולי 1942 נדרשו כל יהודי העיר בני 19 עד 45 להתייצב בכיכר החירות בעיר, שם עברו התעללות פיזית ונפשית בידי הגרמנים והיוונים. בינואר 1943 הורה אייכמן על חיסול יהודי סלוניקי, וחודשיים לאחר מכן יצא המשלוח הראשון של היהודים לפולין, כשבכל קרון נדחקו יותר ממאה איש. בסך הכל נרצחו בשואה כמעט כל יהודי סלוניקי - כ-50 אלף מהם. בתום המלחמה עלו רוב הניצולים לישראל.
למרות גילויי האנטישמיות ביוון גם אחרי השואה, סלוניקי היום אחרת לגמרי. ראש העירייה הקודם, אניס בוטאריס, שהיה ידוע במאבקו באנטישמיות, השתתף ב-2019 בעצרת יום השואה בקיבוץ יד מרדכי, וגם ראש העיר שהחליף אותו, קונסטנטינוס זרבאס, דואג לשמור על יחסים טובים עם הקהילה היהודית, שמונה כיום כאלף איש, רובם מבוגרים. במצעד בלט רב הקהילה, יצחק דיין, שזו הקדנציה השנייה שלו בתפקיד. הוא שימש כרב הראשי של העיר מ-1994 עד 2002, מונה לרב הראשי של ג'נבה, וחזר לסלוניקי בדצמבר האחרון. "לא כל אנשי הקהילה פה שומרי שבת ומצוות, אבל שומרים פה על חיי קהילה יהודיים", סיפר. "יש מערכת חינוך יהודית, תפילות יומיומיות ומסעדה כשרה". אחרי טבח 7 באוקטובר אמר דיין שהוא מרגיש בטוח בעירו ומקווה שהקהילה היהודית בה אף תגדל.
• • •
"אין לי קשר משפחתי לסלוניקי, והחיבור שלי לעיר ולסיפור החל במקרה", מספרת לשמן, שיזמה והוציאה לפועל את הביקור. "כמה חודשים לפני הצעדה הגעתי לעיר לאירוע פרטי, ובמקרה פגשתי את אנט. התחברנו וטיילנו יחד בעיר. כשביקרתי במוזיאון היהודי ובבית הכנסת ושמעתי את הסיפורים הבנתי איזה עוול נגרם ליהודי העיר. איכשהו, בתודעה של רובנו, השואה התקיימה במזרח אירופה, וזה לא כך. לא כולנו מודעים לסדר הגודל שלה במדינות אחרות, כדוגמת השואה הנוראה שהתרחשה במדינות הבלקן. הכי קשה היה לי להכיל את העובדה שיהודי העיר שילמו בכספם כדי לעלות על קרונות המוות.
"החלטתי לארגן את הקבוצה כדי שנעמוד כולנו ביום הזה לזכר הנספים בשואה שם, ונביא לתודעה הלאומית, שלנו ושל היוונים, שלא שכחנו. יפה דיין, רבנית הקהילה היהודית בעיר, סייעה, וביחד איתה ועם אנט תיכננו את המסע. יהודה, בעלי, שגם לו אין שורשים יוונים, נרתם להגשמת המטרה שלי, והיה אחראי על הצד הלוגיסטי של הסיור, כשבסיומו הוא גם העניק תרומה גדולה לבית הכנסת. היה לי חשוב שמרכז המסע יהיה מוקדש להיבט היהודי. מכאן הגיעה סעודת יום שישי ותפילת השבת בבית הכנסת, וכמובן הצעדה והטקס בתחנת הרכבת".
מה היה הרגע הכי משמעותי מבחינתך?
"כל המסע היה משמעותי, אבל היה רגע של קושי שהצלחנו להפוך למשמעותי במיוחד. כשהבנתי שאין לנו רשות לומר קדיש על הבמה, לא ויתרתי. דיברתי עם הרב שהחליט לומר קדיש ולהתפלל תפילת אל מלא רחמים ברחבת התחנה. בתוך דקות התאספו אנשים, ואחרי התפילה שרנו את 'התקווה', גם למען החטופים. הייתה הרגשת קדושה במעמד הזה".
מהצד מביטה בה מצא קליינמן. "אני חיה בעיר כבר 37 שנה. חייתי תקופה בישראל וחזרתי לכאן. אבי היה מניצולי שואת העיר, אחרי שברח להרים. הוא היה חלק מהיהודים שחזרו לעיר בתום המלחמה והשתדלו לעשות הכל כדי להמשיך את השושלת היהודית ולשקם את הקהילה. גם היום שומרים על חיי קהילה ככל האפשר. אמנם כיום רוב הקהילה מבוגרת, אבל צעירים שעזבו את העיר בעקבות המשבר הכלכלי ביוון מתחילים לחזור. הדרישה לנדל"ן מצד מקומיים וזרים, וגם לא מעט ישראלים, הולכת וגדלה".
איך מתבטא זיכרון השואה בעיר?
"פעמיים בשנה מציינים פה את זיכרון השואה: בסוף ינואר ובמארס. המבקרים מגיעים למוזיאון היהודי שמציג את תולדות הקהילה פה במשך הדורות. יש בו קיר הנצחה שחור שעליו רשומים שמות היהודים שנספו בשואה, אם כי חסרים בו, על פי ההערכות, שמות של כ-5,000 ילדים שלא נרשמו כשעלו לרכבות. לאחרונה הונחה בעיר אבן הפינה למוזיאון השואה. ד"ר אלברט בורלא, מנכ"ל פייזר, תרם את הסכום שקיבל כפרס בראשית ב-2022, מיליון דולר, למטרה זו. הוא נולד פה להורים שהיו מהניצולים היחידים שנותרו. בנוסף, עומדים להקים פה פארק זיכרון בסמוך לאנדרטה. הנוכחות היוונית בטקס אמרה הרבה. הגיעו ראש העיר והרקטורים של שלוש האוניברסיטאות בעיר. יוון גם לא גינתה את ישראל על מלחמת חרבות ברזל, זה גם מוכיח שהיחסים הטובים בין המדינות נשמרים".
"למשפחתי היסטוריה ארוכה בעיר, כולל בעלות על בנק שפשט רגל ועל הבר הראשון בעיר", מספרת חודרלנד. "לצערי, חלק מהמשפחה נרצח באושוויץ, חלק ברח להרים, וחלק נישאו לנשים נוצריות והמירו את דתם. מאז יש לי גם משפחה נוצרית. במשך שנים רציתי להגיע למצעד".
"כולנו חווינו פה ארבעה ימים שלא נשכח, עם או בלי קשר לשורשים יווניים", מסכמת לשמן, "הכרנו את הסיפור של יהדות סלוניקי החשובה, שכמעט נחרבה לגמרי, ואת התקומה שלה".
"הרבה שנים אני על הבמה", מוסיף אשרת, "אני לא זוכר התרגשות כמו שחשתי כשששרנו את 'סלוניקי' בטקס. עבורי זו הייתה סגירת מעגל, והייתה בה גם הרגשת שליחות שמילאתי עבור משפחתי, ועבור היהודים בסלוניקי". •
