כבר כמה יממות כוססת מדינה שלמה את המעט שנותר מציפורניה, מתנדנדת בין דיווחים על עסקת חטופים אפשרית לבין הצהרות על מבצע צבאי ברפיח שאוטוטו מתחיל, כשברקע שתיקתו הרועמת של ראש הממשלה מול איומיהם המהדהדים - מי מנומס יותר ומי פחות - של חברי הקבינט שלו. בנימין נתניהו נמחץ כעת בין שני קירות בטון שלפחות אחד מהם מאיים לפרק את ממשלתו. הראשון הוא הקיר המדיני, המורכב מרמזים מבית הדין הפלילי בהאג, לחץ אמריקאי פומבי ונסתר, דעת קהל עולמית רותחת ואיומים בנידוי וחרם בינלאומיים, כשביציע מעודדים בני גנץ וגדי איזנקוט. מנגד ניצב הקיר הפוליטי: בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר.
הקיר הראשון רוצה את העסקה ופחות מתעניין ברפיח כרגע. הקיר השני מפגין אובססיביות לרפיח ולא מוכן לקבל את השלכות העסקה. נתניהו נחלץ בעבר, לא פעם ולא פעמיים, ממצבים דומים באמצעות טקטיקת הפסיביות. אבל מה שעבד לו לא רע בסך הכל במשך 15 שנה, מדרדר אותו כעת - ואולי את מדינת ישראל כולה - להתנגשות כואבת באחד הקירות.
מאז החלה הקדנציה השנייה שלו ב-2009 הקפיד נתניהו לא למהר להכריע או להוביל בסוגיות הרות גורל. הוא נתן לסך הגורמים והלחצים להוביל לפתרון, ואם זה אכן הגיע – הוא ניכס אותו לעצמו והתקדם הלאה. פעם נימק זאת ב"הקשבה לרחשי הלב של הציבור", פעם עטף זאת באריזה אחרת. אבל המהות לא השתנתה.
כך היה בתחנות זמן שונות לגבי המתקפה שלא התרחשה באיראן. הוא איפשר לחברי הקבינט ומערכות הביטחון להתווכח ביניהם בחדרים סגורים ובתקשורת, אבל מעולם לא התעקש על השמדת מתקני הגרעין, ולכן, חרף הכנות אינטנסיביות ותקציב אדיר, בסופו של דבר צה"ל לא פעל בנושא. כך היה גם בנושאים אחרים – מרצועת עזה דרך המסתננים ועד מתווה הכותל והגיוס לצה"ל. זה מעין קונספט אלטרנטיבי של בלון ניסוי: הבלון מתרומם לאוויר, נסחף אנה ואנה על ידי כוחות חיצוניים, עד שהוא נוחת בנקודה מסוימת שאותה מאמץ נתניהו.
אלא שמכל המבחנים כולם, זו שעתו הגורלית. הוא נדרש להכריע בין הבייס והימין לבין מחויבותו לחייהם של החטופים שהופקרו בבתיהם במשמרת שלו. מה עושה נתניהו? שותק. והבלון? נהדף בין הקירות. מצד אחד בן גביר וסמוטריץ' שמבהירים בכל הזדמנות שאין לנתניהו ממשלה בלי רפיח, ומולם איזנקוט שאיים אתמול באופן הכי מפורש שיפרוש מהממשלה. הסכנה מבחינת נתניהו היא שגנץ ייגרר החוצה אף שהוא לא מעוניין בכך. ההודעה של איזנקוט הייתה עצמאית ולא מתואמת. הוא לא ראש מפלגה והמנדטים לא מעניינים אותו. אם יחליט לפרוש - לגנץ לא תהיה ברירה.
הטיעון הקבוע שהשמיע נתניהו באוזניהם של נשיאי ארה"ב - "יש לי צרכים פוליטיים פנימיים, אתם מבינים את זה" - כבר לא עובד אחרי שבעה חודשי מלחמה, כשהיא מדשדשת והסעודים מחכים בסיבוב. ביידן מגלה לכך אפס הבנה. במשך שנה וחצי הוא שמע את סמוטריץ' מתפייט על החרבת חווארה, את חברי הקואליציה מהרהרים בתקשורת בהטלת פצצת אטום על עזה ואת הרינונים של בן גביר כולל תקוותו שיפסיד לטראמפ בבחירות. אשראי האילוצים הפוליטיים שניתן לנתניהו בוזבז. מחסנית הקרדיט ריקה.
הדבר היחיד שיכול להציל אותו כעת הוא סירוב של חמאס לעסקה. בין שלל ההבטחות שפיזר נתניהו לכל עבר, רובן סותרות אחת את השנייה, נוצר הפרדוקס: קיומה של ממשלת הימין-מלא-מלא תלויה ביחיא סינוואר. הוא יקבע גורלנו. מלחמה או שחרור אסירים. ממשלה או בחירות. אם סינוואר יסרב, הוא יציל את נתניהו וישלח את צה"ל לרפיח.
