האירוע הטלוויזיוני של אתמול לא שודר בפריים-טיים והוא גם לא קשור למלחמה בעזה. עם כל הכבוד, עבור אין-ספור ילדים וילדות, וגם ההורים שלהם, זה היה היום שבו הגיעה לסיומה עוד עונה של "שקשוקה", מרכיב אינטגרלי בהישג הגדול ביותר עד כה של השידור הציבורי המחודש: הסדרות המקוריות של כאן חינוכית. מי שחושב ש"כולם מדברים" רק על תכנים כמו "אייל קטן" ו"באש ובמים", טרם נתקל בקריז של משפחות שלמות בהמתנה ל"שקשוקה", "כראמל", "שלי הכובשת" ו"לבד בבית".
מכיוון שהכסף הוא של כולם וקהל היעד רגיש במיוחד, האופן שבו "שקשוקה" חתמה את עונתה החמישית הוא יחסית נועז: פרק שכולו מוקדש לזיכרון השואה, באמצעות סיפורה של נעמי (רבקה מיכאלי), סבתו של אופק. זה קורה בערב "זיכרון בסלון", שבו נעמי משחזרת את יום הולדתה בגטו ואת המאמצים של אחיה הגדול, מיקלוש, לציין את המאורע למרות התנאים האיומים.
את מיקלוש מגלם גיא שטרן, שמשחק גם את הנכד אופק, שמתעקש להימצא מאחורי המצלמה ב"זיכרון בסלון" כדי להרחיק את עצמו מעוצמת ההיסטוריה המשפחתית. התנועה בין שתי הדמויות באמצעות אותו שחקן היא מסוג ההברקות, שבזכותן "שקשוקה" חוצה בקלות את הקו שמבחין בין "טלוויזיה לילדים" לבין סדרה איכותית נקודה.
בנוסף, הכתיבה של אבנר ברנהיימר ואסיה לבטוב לא נרתעת משימוש בהומור, שנובע בחלקו מהיומיום ובחלקו מהסיטואציה הספציפית והקודרת. אולי לא כל הילדים והילדות צחקו מכל הבדיחות, אבל הרעיון עצמו בעל חשיבות: אם כבר מנסים להתמודד עם אתגר זיכרון השואה אצל ילידי וילידות המאה ה-21, צריך לנרמל את עובדת קיומו בתקופות אפלות וכל שכן את כוחו. גם בפן הדרמטי, הן הכתיבה והן ההופעה הפנומנלית של מיכאלי מפיחות חיים של ממש בעלילה, עד כדי תחושת מחנק לקראת הסוף.
ובעיקר מעניין לבחון את שני המסרים של סוף הפרק: הראשון והאלגנטי הוא הכתרתה של הטלוויזיה בתור "החברה הכי טובה" של סבתא נעמי, שכן היא מחלצת את ניצולת השואה ממלתעות הפוסט-טראומה. יחסית למדיום שכבר יותר מ-40 שנה מואשם ב"אובדן הילדות" (מאז התיאוריה המכוננת של ניל פוסטמן), מדובר בחתיכת שינוי. המסר השני והדידקטי הוא ציווי להתנגד לגזענות מכל סוג: "התפקיד שלנו, לדורות הבאים", נכתב בקריינות של אסתי (נעמי בן-נחום), "הוא לדאוג שלעולם, גם פה בישראל, לא יוציאו קבוצה מסוימת מהחברה ויגידו שהיא רעה ומצורעת". זהו דגש אוניברסלי מובהק, שבשנים האחרונות חוטף ביקורת שמרנית חריפה. לכן נקיטת העמדה של "שקשוקה", ועוד במסגרת השידור הציבורי, אינה מובנת מאליה בימים אלה.
בקטנה
עודד בן עמי פתח את תוכניתו בחדשות קשת במתקפה על השרה אורית סטרוק, בגין משפט שאמרה בגלי צה"ל על המתווה להחזרת החטופים והחטופות. אלא שהמגיש התייחס רק לציטוט שעלה לרשת אחרי שעבר חתיכת הוצאה מהקשר וספג ביקורת על כך, בין השאר על ידי עמית סגל וירון אברהם. אולי הוא שמע עליהם. ולמרות שחלפו כמה שעות טובות, בן עמי עדיין עטה את פרצוף ה"לאן הגענו" שלו וקונן על "אמירה אכזרית ולא אנושית" פלוס עוד שיעור דה לה שמאטע במוסר יהודי. ובכן, גם דה-לגיטימציה של עמדה מנומקת באמצעות מניפולציה על ניסוח לא משהו זה לא בדיוק מופת: לא של עיתונות, לא של יהדות ולא של אנושיות.
