כמו בקורונה, כך באינפלציה. כאשר חשבנו שהמגפה תמה, היא חזרה בגל חדש. רק מאמץ החיסונים הרב-שנתי הצליח בסופו של דבר להחליש את הנגיף העקשן עד כדי הכחדתו. נגד אינפלציה אין חיסון, יש מדיניות ריבית ומדיניות תקציב. רק שימוש נבון בשתיהן יחד יכול לגרום למגפת האינפלציה המואצת להיעלם. את מדיניות הריבית מנהלים הבנקים המרכזיים, והם עשו כבר כמיטב יכולתם. העלו את הריביות ובכך חתכו את הקצב השנתי של האינפלציה במדינות המפותחות, וגם בישראל, לחצי, מ-6% עד 8% לשנה ל-3% עד 4% לשנה.
נמוך יותר אפשר לרדת לאורך זמן רק על ידי צמצום משמעותי של הגירעונות התקציביים. כל עוד הממשלות, וממשלת ישראל בראשן, מזרימות לציבור הרבה יותר כסף ממה שהן גובות ממנו, קצב האינפלציה יישאר מעל ליעד הנכסף של 2% בשנה.
לכן אין טעם לבקר ולגדף את מנהלי החברות בתחומי התעשייה והמסחר על "העלאות מחירים לא מוצדקות וחצופות" ולתבוע ממשרדי האוצר והכלכלה "להתערב". אוי למשק שבו הממשלה מכתיבה ליצרנים את מחירי השוקולד והעגבניות ולסוחרים את מחירי הטלפונים הסלולריים וכרטיסי הקולנוע. זהו מרשם בטוח להרס הכלכלה הישראלית המאוד תחרותית, שהניבה תוצאות ריאליות מצוינות.
מה כן יכולה ממשלת ישראל לעשות לצינון האינפלציה? הנה התשובה הכנה והלא-נוחה: לחתוך בחצי את הגירעון בתקציבה. לא על ידי קיצוצים בהוצאות, אלא בעיקר על ידי העלאות בשיעורי מס הכנסה ובדמי הביטוח הלאומי וביטול הקלות והנחות מס מיוחדות ומיותרות.
פרופ' קרנית פלוג מהאוניברסיטה העברית הקדישה, בתפקידה הקודם כנגידת בנק ישראל, מאמץ מיוחד לשכנע את הממשלה שיש לנו בעיה של סדר עדיפויות בתקציב. מצד אחד, ההוצאה הציבורית החברתית על הבריאות, החינוך, הרווחה ותשתיות התחבורה נמוכה אצלנו משמעותית בהשוואה למערב המפותח, ומצד שני, נטל המסים הישירים נמוך מאוד אף הוא. לכן פרופ' פלוג המליצה להגדיל הן את התקציבים האזרחיים-חברתיים והן להעלות את המסים לאורך כל מדרג ההכנסות ומכל המקורות. המלצותיה לא מומשו. במשרד האוצר העדיפו ומעדיפים תקציב רזה ומסים עקיפים, כלומר כאלה המוטלים על מחיר של מוצר או שירות (כמו מע"מ ובלו) גבוהים.
העלויות הישירות והעקיפות העצומות של המלחמה בעזה ובלבנון מחדדות את הבחירה במדיניות תקציבית נכונה. בעולם אמיתי, לא בסיסמאות, אפשר לשלם עבור עלויות אלו בשני אופנים – או על ידי מסים ישירים יותר גבוהים או על ידי אינפלציה יותר גבוהה. ולבל נשלה את עצמנו – אי-אפשר לממן את תוספות הענק לביטחון ולשיקום הכלכלי והחברתי של נפגעי המלחמה רק או בעיקר על ידי קיצוצים בכספים פוליטיים-קואליציוניים. לקיצוצים אלו תהיה חשיבות ערכית ולאומית רבה ("יחד ננצח"), אך בחישוב מעשי תרומתם לכיווץ הגירעונות היא שולית.
רוצים פחות התייקרויות? הנה הנוסחה: הגדילו את הכנסות המדינה ממסים ישירים והורידו את הגירעון התקציבי ל-3% עד 3.5% מהתוצר, במקום 6.5% עד 7% המסתמנים כעת. בעקבות כך המשק יעבור מעודפי ביקושים המזינים את האינפלציה לשלב של ריסון וצינון. כשלציבור יהיה פחות כסף, היצרנים והסוחרים ייאלצו בלית ברירה לחדול מהעלאת מחירים וקצב האינפלציה יצלול במהירות.
אלא שממשלת ביבי-סמוטריץ' כבר בחרה לטמון ראש בחול. צד ההוצאות בתקציב ממשיך להתנפח בעשרות מיליארדי שקלים (לאן נעלמה ההבטחה להקים ועדת מומחים ציבורית בלתי תלויה לקביעת המתווה של תקציבי הביטחון?), צד ההכנסות לא מספק את המימון הדרוש והגירעונות נהיים תלולים ומפחידים בכל השוואה בינלאומית. הם-הם המנוע הראשי של ההתייקרויות.
קולומביה פינת קרמלין
לפני כחודש סקרי הבחירות בארה"ב הראו בבירור כי בקרב קבוצות לא מבוטלות של מצביעים מתלבטים מתגברת הסלידה מדונלד טראמפ וגוברת הנכונות לתמוך בנשיא ג'ו ביידן בבחירות לנשיאות בנובמבר הקרוב. השיפור הבולט בכלכלת ארה"ב החל לחלחל לשכבות ציבור רחבות והביקורת על מדיניות ההגירה והמאבק בפשיעה נחלשה משמעותית.
מאז פורסמו באמריקה נתונים מאכזבים על צמיחה נמוכה מהצפוי ואינפלציה גבוהה מהצפוי, ובמקביל פרצו הפגנות המחאה בקמפוסים שהפכו את המגמה על פיה. ככל שהמחאות התגברו, ככל שהן נעשו יותר אלימות ואנטישמיות, כך נחלשה מחדש התמיכה במועמדות הנשיא ביידן לכהונה שנייה. המתלבטים רואים את תמונות הכאוס האלים בחצרות ובמבנים של המוסדות להשכלה גבוהה, שומעים את הקולות הקוראים לג'יהאד ולאינתיפאדה במולדתם האמריקאית – וחוזרים לחיק הטראמפיזם. התנועה המסוכנת הזו, הניזונה גם מחשש מהידרדרות כלכלית, מאובחנת בכל הסקרים.
וכאן עולה השאלה, מי מעוניין בניצחון של המועמד טראמפ, נוסף לאיש עצמו? התשובה ידועה: נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. אין דבר על במת הפוליטיקה הגלובלית החשוב כעת יותר לקרמלין מאשר לסכל את הכהונה השנייה של ביידן ולהמליך את טראמפ תחתיו. להשגת מטרה אסטרטגית זו כל האמצעים כשרים, כולל ליבון האנטישמיות והשנאה לישראל. לשירותי המודיעין החשאיים של רוסיה יש ניסיון של דורות בבחישה בסדר הציבורי במדינות המערב ועידוד סמוי של כוחות ותנועות חתרניות. הסיסמה הישנה של הצארים הרוסיים, "הכה ביהודים, הצל את המולדת", מתורגמת כעת למציאות פוליטית אמריקאית: "הכה בציונים, הצל את טראמפ ותן כתף לפוטין".
הנטייה המובנת מאליה של הנשיא ביידן וסביבתו היא להחזיר מהר "חוק וסדר" לאוניברסיטאות. אלא שאין הדבר בסמכותם. במוסדות להשכלה גבוהה ברחבי ארה"ב לומדים 22.5 מיליון צעירים. במחאות, בהפגנות ובמהומות האנטי-ישראליות והאנטי-יהודיות השתתפו עד כה כ-12 אלף איש – 0.06% מכלל האוכלוסייה – אבל הן מצטלמות מצוין ומככבות בראש מהדורות החדשות בשל אוזלת היד של ראשי אוניברסיטאות העילית לטפל נכון ובזמן בתופעה. פוטין מסתכל ומשפשף ידיים בהנאה. לא במקרה לא פרצה באותן האוניברסיטאות מחאה עצימה נגד רוסיה בשל פלישתה לאוקראינה; איכשהו ציבור המפגינים המיליטנטים לא התרגש מהאימפריאליזם הרוסי האכזרי.
ענייני חוץ כשלעצמם לא ניצבים גבוה בסדר הדאגות של המצביע האמריקאי הממוצע, אבל העוצמה המוקרנת על ידי ארצם ועוד איך. בסביבת הנשיא ביידן מבינים כעת שתוצאות הבחירות יושפעו חזק גם משתי המלחמות שארה"ב מעורבת בהן בפועל: אוקראינה מול רוסיה, ישראל מול חמאס. בשתיהן זקוק ממשל ביידן להכרעה מובהקת לטובת בעלי בריתה של אמריקה – ומהר. התמשכותן מסבכת אותו.
הבעיה האלקטורלית של ביידן בולטת במדינת פנסילבניה. הנשיא האמריקאי המכהן חייב לנצח במדינה זו כדי להבטיח את כהונתו השנייה. בבחירות לנשיאות ב-2020 גבר בה ביידן על טראמפ ברוב זעיר של כ-80 אלף קולות. בסקרים האחרונים הרוב הדמוקרטי בפנסילבניה ובבירתה פילדלפיה מצטמצם בחדות, מה שמדגיש את החשיבות של הקול היהודי המקומי. 90% מבין 300 אלף היהודים בעלי זכות הבחירה בפנסילבניה לא שקלו בעבר להצביע למועמד רפובליקני. עכשיו, כך גיליתי בביקורי שם, הם בוחנים מחדש את מחויבותם האלקטורלית המסורתית. די ששליש מהם יימנע מהשתתפות בהצבעה, אומר פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטת פנסילבניה, או חלילה ייתן את קולו לטראמפ, כדי לסכן משמעותית את ניצחון ביידן בבחירות לנשיאות בנובמבר הקרוב.
באווירה הפוליטית המתוחה באמריקה על סף בחירות, ואפשר שעל סף מלחמת אזרחים, לא עולה השאלה מי מרוויח מהפרות הסדר המתפרצות ומי מפסיד מהן, אף שהתשובה גלויה לכל: כשביידן והדמוקרטים מפסידים, טראמפ, פוטין ואויבי הדמוקרטיה באשר הם מרווחים.
