עומר לובטון מסיים בימים אלה את לימודי התואר השני באוניברסיטת קולומביה. השנתיים שלו בניו-יורק היו עמוסות חוויות לא צפויות, והוא הגיע במהלכן למסקנה אחת: אין בעולם עיר בטוחה יותר ליהודים. עד שבאו השבועות האחרונים והרבה דברים התערערו אצלו. "סכסוך של 100 שנה במזרח התיכון לא ייפתר על הדשא בקולומביה ואני לא מבקש שהאוניברסיטה תהיה בצד שלי", אומר לובטון בקמפוס השקט, יום אחרי שמשטרת ניו-יורק פינתה בכוח מאות מפגינים פרו-פלסטינים, "מה שהיא כן צריכה לעשות זה לדאוג לסביבה בטוחה לכל הסטודנטים, ואת זה איבדנו. אני גר ממש מול הקמפוס והבן שלי הולך לגן של האוניברסיטה, ובשתיים בלילה אני שומע מתחת לבית תופים וקריאות: 'מהנהר עד הים פלסטין תהיה חופשית'. אנחנו מסתובבים בחשש, מביטים מעבר לכתף, החיים שלנו פתאום בהפרעה. מצד שני, זה מספר כל כך קטן יחסית של אנשים, שמדהים אותי שהם הצליחו ליצור כזה אפקט".
איך באמת?
"הם מאוד מאורגנים ובעיקר מאוד אגרסיביים. אני אקטיביסט בעצמי, אני לא חושב שמחאות צריכות להיות מנומסות, אבל חייב להיות איזון בין חופש הביטוי לביטחון הציבור, ואנחנו מרגישים שהביטחון שלנו כיהודים פחות חשוב. אם הייתי מקים מאהל באמצע קולומביה ואומר: 'משפחה זה אבא ואמא ולהומואים אין זכות כניסה', או מקים מאהל של עליונות לבנה, הייתי מגורש באותו יום ולא מוצא עבודה במדינה הזו. 200 ילדים לבנים שמפגינים בתוך הקמפוס לא באמת מזיזים לי, אבל לסטודנט יהודי בן 18, שלא גדל כמוני בישראל ולא רגיל לחיים במתח כזה, זה פחד אלוהים".
4 צפייה בגלריה
הקרב על אולם המילטון, השבוע. המקום שהצית את מחאת מלחמת וייטנאם
(צילום: גטי, Spencer Platt)
בין הקמפוס לפלייאוף
ביום שלישי בערב הייתה ניו-יורק דרוכה מאוד. הניו-יורק ניקס אירחו במדיסון סקוור גארדן את פילדלפיה סיקסרס למשחק מכריע בפלייאוף ה-NBA, והעיר עסקה רק בזה. הציפייה הייתה שהניקס ינצחו ואז אלפי ניו-יורקרים, לא לגמרי פיכחים, יחסמו את מידטאון מנהטן. אלה דברים שמשטרת ניו-יורק מתורגלת בהם ומוכנה להם. היא הרבה פחות ערוכה להיכנס לקמפוס של אחת האוניברסיטאות החשובות בעולם ולגרור החוצה סטודנטים מפגינים. אז במטה של NYPD בדאון-טאון מנהטן היה קצת מתח: בין אוניברסיטת קולומביה באפר ווסט סייד לגארדן במרכז העיר, חיכו למשטרה המפורסמת בעולם שני מוקדים חמים ולא צפויים.
הסיקסרס פתרו לשוטרים בעיה אחת כשניצחו את הניקס וביטלו, גם אם זמנית, את החגיגות, ומאות כחולי מדים עלו לרחוב 116 כדי לפזר כמה מאות מפגינים פרו-פלסטינים שהתבצרו באחד מבנייני הקמפוס. לא סתם בניין. "המילטון הול" הוא אייקון היסטורי של מחאות סטודנטים מאז שנות ה-60. עד ממש לא מזמן, ראשי קולומביה לא היו חושבים אפילו להזמין שוטרים לפזר סטודנטים, אבל ההפגנות הפרו-פלסטיניות יצאו משליטה ובעיקר גרמו לסטודנטים יהודים פחד אמיתי. אחרי שקיבלה מכתב מ-21 חברי קונגרס יהודים שדרשו ממנה, במילים פשוטות, לחסל את הברדק, פנתה נשיאת האוניברסיטה, מינוש שפיק, למשטרת ניו-יורק והזמינה אותה להגיע.
ביום רביעי בבוקר נראה "המילטון הול" הרוס כמו שאפשר לצפות ממחאה שרוב משתתפיה הם צעירים עתירי פריבילגיה שעסוקים יותר בעצמם מאשר בניסיון של ממש לעזור לתושבי עזה. כשאחת המתבצרות יצאה לעיתונאים ודרשה שהאוניברסיטה תספק להם אוכל, זה היה הרגע שבו המחאה הזו – שהמטרה המוצהרת שלה זוכה ללא מעט תמיכה בארה"ב - עברה את סף התהום. השוטרים הגיעו, נכנסו דרך החלונות, עצרו כ-300 איש, פינו את המאהלים על הדשא, ואכן חיסלו את הברדק. לפחות בינתיים.
האירועים בקולומביה השבוע הגיעו בין שני תאריכים סמליים מאוד. בדיוק לפני 56 שנה, בסוף אפריל 1968, השתלטו סטודנטים על חמישה בניינים בקמפוס של קולומביה. חלקם מחו על הקשר של האוניברסיטה לתעשיית הנשק של מלחמת וייטנאם, אחרים התנגדו ליחס של האוניברסיטה לבני מיעוטים. ב-30 באפריל הזעיקה קולומביה אלף שוטרים ממשטרת ניו-יורק כדי לפנות את רוב המפגינים. זה נגמר עם 700 עצורים ולמעלה מ-100 פצועים.
שנתיים אחר כך, ב-4 במאי 1970, ירו חיילי המשמר הלאומי של אוהיו לעבר כ-300 סטודנטים באוניברסיטת קנט סטייט, במהלך הפגנה נגד הודעת הנשיא ניקסון על הרחבת המעורבות האמריקאית במלחמת וייטנאם לתוך קמבודיה. 28 חיילים ירו כ-67 כדורים במשך 13 שניות, והרגו ארבעה צעירים. הטרגדיה רק שפכה עוד דלק על מדורת המחאה בקמפוסים, ויותר מארבעה מיליון סטודנטים השתתפו בהפגנות ענק שהשפיעו מאוד על דעת הקהל האמריקאית לגבי המלחמה.
מה שהטרגדיה של קנט סטייט עוד עשתה היה להפוך סופית את הנוכחות של כוחות משטרה וצבא בתוך קמפוסים למשהו כמעט אסור מוסרית. לכן, גם ההחלטה של קולומביה לקרוא כבר לפני שבועיים למשטרת ניו-יורק כדי שתפרק מאהל שקט של כמה מאות מפגינים בקמפוס בן 37 אלף תלמידים, רק גרמה להקמת עוד עשרות מאהלים כאלה ברחבי ארה"ב.
"מי שבא ללמוד בקולומביה יודע שזו אוניברסיטה עם מורשת אדירה", אומר עידו דמבין, בוגר קולומביה ומנכ"ל מכון "מולד" להתחדשות דמוקרטית, "זה המקום שבו עבדו על פצצת האטום והמקום שהדליק את מחאת מלחמת וייטנאם. ממש מול הבניין שאליו פלשו השבוע נמצא את בניין פוליצר שבו מחליטים מי יקבל את פרס העיתונות הכי יוקרתי בעולם. כשאדם הולך לקולומביה, הוא יודע שהתקבל למוסד שתמיד יהיה חלק מכל תנועה כלשהי, והרבה פעמים גם יתחיל אותה".
איפה מדינת ישראל?
קל מאוד לצחוק על הדור הנוכחי של מפגיני קולומביה והם בהחלט מספקים הרבה חומר, אבל הם גם הצליחו להשאיר את נושא עזה בכותרות האמריקאיות הרבה יותר זמן מכפי שהיה קורה בלעדיהם. "באופן כללי זו טעות לצחוק עליהם למרות שאני עושה את זה לא מעט", אומר דמבין, "נכון שזה מגוחך לראות מישהי שמעולם לא סבלה רעב מבקשת שיביאו להם אוכל כשיש סניף של 'שייק-שאק' ליד קולומביה, אבל הגרעין של זה הוא משהו שלא צריך לזלזל בו. אלה חבר'ה אידיאליסטים שרוצים למחות על עוולות ואי-צדק, הם פשוט לא מבינים את הסיפור. הבעיה היא שהכל מאוד שטחי והכל בעיניהם זה שחור ולבן. ישראל צריכה לשאול את עצמה למה כל כך קל לזהות אותנו כאיש הרע פה".
לכל אורך שנות ה-80 הייתה קולומביה אחד ממרכזי המחאה המתגברת נגד שלטון האפרטהייד בדרום-אפריקה. בין המפגינים היה סטודנט צעיר בשם ברק אובמה שסיים את לימודיו באוניברסיטה ב-1983. שנתיים אחר כך פרצו סטודנטים לאותו "המילטון הול", נעלו את דלתות הכניסה, שינו את שמו ל"מנדלה הול" ולא עזבו במשך שבועות (הפעם שינו את המפגינים את שמו של הבניין ל"הינד הול", על שם ילדה בת שש שנהרגה בעזה). 15 שנה אחרי הטרגדיה בקנט סטייט, המשטרה אפילו לא חשבה להתערב. כמה חודשים אחר כך, הפסיקה קולומביה את קשריה הכלכליים עם דרום-אפריקה של האפרטהייד.
לכן לא כדאי לזלזל במחאה הזו, גם אם היא מייצרת רגעים שנראים כאילו נגנבו מ"ארץ נהדרת". כי בזמן שהעיניים היו על קולומביה, הגיעה אוניברסיטת עילית אחרת, בראון, לעסקה עם המפגינים: אלה יפרקו את המאהל בבראון, ואילו ראשי האוניברסיטה ידונו, ובהמשך גם יצביעו, על הפסקת השקעות בחברות הקשורות לסיוע צבאי לישראל.
לובטון: "היחס לישראל באמריקה הוא לגמרי דורי. זה דור הטיקטוק שמבחינתו ישראל זו רק מדינה אגרסיבית, רק כובשת ורק אלימה. הם בכלל לא רוצים לדבר עם ישראלים בקמפוס. גם כל הדרישות שלהם נגטיביות. הם לא אומרים: 'בואו נביא לקולומביה סטודנטים מעזה', הם רק שונאים אותנו. אלה לא המחאות של פעם שהיו מייצרות מסרים של שלום. אם את לא מסכימה איתם, את רוצחת המונים. אני גדלתי בגדה המערבית, נחטפו לי בני משפחה ב-7 באוקטובר, ואני יותר שוחר שלום מהם".
אסף אייל, עובד סוציאלי בוגר קולומביה שמנהל בית מחסה לפליטים בברוקלין, היה שותף בתוכנית של קולומביה להדרכת סטודנטים בעבודה מעשית במקלטים. כמה ימים אחרי 7 באוקטובר ביקר בקמפוס וראה לאן הרוחות נושבות. הוא חזר הביתה ושלח להנהלת האוניברסיטה הודעה על ניתוק הקשרים. הוא מזועזע, אבל לא מופתע. "ראיתי את התהליכים האלה קורים בכל יום והיה לי נוח להתעלם", אומר אייל, "התרכזתי בלימודים, כל היתר נראה לי הסחת דעת. הייתי הישראלי היחיד בלימודי העבודה הסוציאלית וכששיתפתי שבעבר שירתי כחייל קרבי בצה"ל, זה היה הסוף. מאותו רגע אני קולוניאליסט וזהו".
דמבין: "כשאני הייתי בקולומביה לפני חמש שנים היו 30 איש בעד חרם מוחלט על ישראל. עכשיו אלפי אנשים מפגינים ודורשים את זה. הרבה מדינות מבינות שהקרב נמצא בקמפוסים, אבל ישראל פשוט הזניחה את המגרש. השאירו את העבודה לכל מיני עמותות פרטיות, בעיקר מהימין, שהצורה שבה הן מתקשרות עם סטודנטים נשמעת בדיוק כמו 'הסברה'. ו'הסברה', זה משהו שלא עובד. מי שהיה בעשור האחרון בקולומביה, וגם בקמפוסים אחרים באמריקה, לא מופתע עכשיו. נכון שיש אנטישמים, יש גם טמבלים שנואמים בשבחי צפון-קוריאה, אבל ישראל כל כך חלשה בזירה הזו, שגם כשמגיע ישראלי ליברלי שתומך בפתרון שתי המדינות, מסתכלים עליו כאילו הוא בן גביר. כשאת מציגה את עצמך כ'ציונית', מה שהם שומעים זה גזענית, הומופובית וכובשת, כי המותג 'ציונות' מזוהה היום עם נתניהו וסמוטריץ'. אני חושב על דמוקרטיה ליברלית והם חושבים שאני מדבר על לעשות שואה לפלסטינים".
חברים מאיראן ומלבנון
ההפגנות הנוכחיות בקולומביה שונות מהפגנות העבר בקמפוס מכמה בחינות. ולא רק משום שמרבית המפגינים נראים כמו סטודנטים עתירי פריבילגיה במשחק תפקידים שבו הם תושבי עזה הסובלים והנהלות האוניברסיטאות הן ישראל, אלא גם כי בניגוד למחאות קודמות, כאן המחאה של חלק מהסטודנטים גורמת לחלק אחר להרגיש בסכנה. מארק נייסון, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת פורדהם שברובע ברונקס, שהשתתף בעצמו במחאה של 1968, הסביר השבוע את ההבדל הגדול: "התחושה בקרב חלק מהסטודנטים היא שיש איבה אישית שמופנית נגדם. הסכסוך הזה בא מהקרביים. זו היסטוריה שחוזרת על עצמה, אבל זו גם טריטוריה לא ידועה. מה שיש לנו כאן הוא קבוצה של אנשים שרואים בהפגנות האלה הרחבה טבעית של מלחמה כללית למען צדק, וקבוצה אחרת לגמרי של אנשים שרואים בהן התקפה קטלנית עליהם ועל ההיסטוריה והמסורת שלהם".
המפגינים האלה אכן אנטישמים?
לובטון: "חלק גדול בוודאי. מצד שני, זה לא מאה אלף איש שצועדים ברחובות כמו בלונדון, זה רק כמה מאות אנשים. עשינו בקולומביה אירוע למען משפחות החטופים והבאנו אלפיים איש, שזה הרבה יותר מהם. ישראלים בקמפוס מרגישים שרוב הסטודנטים איתנו כרוב הדומם. יש לנו ווטסאפ של 700 איש, ומי שמוביל את הקו נגד המפגינים הם חברים שלי מאיראן, מטורקיה ומלבנון".
אייל: "הם נורא צעירים והם הגיעו לקולומביה כי הם כתבו עבודה יפה, יש להם קצת ציונים טובים מהתיכון, והרבה כסף. ההפגנות האלה זה שילוב של לבנים שמגיעים מבתים אמידים והרבה סטודנטים בני מיעוטים שזוכים להעדפה בתנאי הקבלה. צריך להבין שלהיות סטודנט בקולומביה זה משהו מאוד סוחף. אני הגעתי בגיל מבוגר, לגמרי לא ילד, ועדיין כשראיתי כל מיני אקדמאים מפורסמים ואת הבניינים ההיסטוריים וכל הסמלים והאתוס, היו לי כוכבים בעיניים. יש קבוצות של פרופסורים שמזריקים את התכנים המעוותים של חלוקה לטובים ורעים, מדכאים ומדוכאים, כבר מהיום הראשון, ומה שקורה בישראל זה זרז. קל לטבוע בתוך זה גם בלי להבין בכלל מה הם אומרים".
דמבין ערך בקולומביה מגזין בענייני זכויות אדם ועבד עם האוניברסיטה על פרויקטים של ארגון משלחות סטודנטים אמריקאים לביקור בשראל. כמו אייל, גם הוא העדיף להתייחס לתהליכים כאל אופנה חולפת. "במשך שנים אמרתי שה-BDS זו לא בעיה גדולה", הוא אומר, "בדיעבד זו הייתה שגיאה, אבל ישראל לא התנהלה מול זה כמו שצריך. היינו מאוד יהירים. סבא וסבתא שלי ניצולים יחידים משושלת גדולה שנמחקה בשואה, אבל כשמישהו בקולומביה אומר לי 'תחזרו לפולין', הם חושבים שאני כובש ברוטלי, קולוניה מערבית. הם בטוחים שבגלל שיש ביניהם יהודים זה מנקה אותם מאנטישמיות, כי יש בלבול מסרים שהוא שילוב של בורות ושל הרבה מאוד טעויות שעשינו וממשיכים לעשות. כבר ב-2018 פגשתי סטודנט מאוניברסיטת ייל שרציתי שיעזור לי להביא קבוצה לארץ. הוא אמר לי: 'אם אני מוביל נסיעה לישראל, המותג שלי כמנהיג בקמפוס נהרס לגמרי'. ישראל הייתה צריכה להיכנס לאירוע הזה לפני עשר שנים לפחות ולעשות הכל כדי שהמותגים 'ישראל' ו'ציונות' לא ייהפכו רעילים. עכשיו אנחנו בצרות אמיתיות".
