בשעת כתיבת שורות אלה, ביום חמישי בצהריים, תשובת חמאס על ההצעה המצרית טרם הגיעה. כאשר מדינה שלמה מחכה ימים ולילות לפתק גואל מאחד, יחיא סינוואר, יש בכך כדי להעיד על חומרת מצבנו. כל אחד משרי קבינט המלחמה מחכה לפתק עם תקוות משלו. גלנט, גנץ, איזנקוט ודרעי מייחלים לתשובה חיובית; רון דרמר מתלבט. הוא מתקשה לחרוג ממרחב ההחלטה הצר שהותיר לו הפטרון. לא במקרה מכנים אותו מאחורי גבו "ביבי הקטן". אשר לנתניהו – אם יאמר מישהו שהוא מייחל לתשובה שלילית, הוא יכחיש בשצף קצף. די אם נאמר שתשובה שלילית של חמאס תקל עליו מאוד מול סמוטריץ' ובן גביר, מול הבייס, מול המשפחה, מול הבית הלבן. נתניהו הוא צדיק שאוהב שמלאכתו נעשית בידי אחרים.
כאשר שואלים את נתניהו מדוע נמנע בעבר מלהורות על מיטוט חמאס, הוא משיב שרצה לעשות זאת, אבל בהיעדר קונצנזוס בקבינט ובצמרת הביטחונית הוא לא יכול היה לכפות את דעתו. ההסבר אותנטי: בישראל קשה מאוד לראש ממשלה להורות על פעולה מלחמתית בניגוד לדעת ראשי הצבא. בן-גוריון עשה זאת במערכה על ירושלים ב-1948, אבל זה היה מזמן וזה היה בן-גוריון.
1 צפייה בגלריה
פער בין הציפיות בציבור להערכות במערכת הביטחון: אזרחים ברפיח
(צילום: מוחמד עבד, אי־אף־פי)
ביום חמישי שעבר פגש נתניהו קונצנזוס. קבינט המלחמה התכנס לדיון בהצעה המצרית. תמכו בקידום ההצעה כל ראשי זרועות הביטחון: לא רק הרמטכ"ל, ראש השב"כ והאלוף ניצן אלון שמייצג את צה"ל במשא ומתן, אלא גם ראש המוסד דדי ברנע. כך גם חברי הקבינט, בכלל זה דרמר. אנשים שהיו בחדר התרשמו שנתניהו הופתע ונחרד. מבחינתו, הוא נתקל במארב מתוכנן, בקנוניה. מאז אותו יום הוא לא כינס לא את קבינט המלחמה ולא את הקבינט המורחב, זה שמובל על ידי סמוטריץ' ובן גביר.
רפיח ישראבלוף
הכותרות תימצתו את הוויכוח לשלוש מילים: חטופים או רפיח; או, בניסוח תומס פרידמן ב"ניו יורק טיימס", ריאד או רפיח. התמצות לא המחיש לקורא את עומק הדילמה ואת רוחבה. רפיח רחוקה להיות מה שמקובל לחשוב; בניגוד לחודשים הראשונים למלחמה, החטופים הם כרגע באמת בראש סדר היום, אבל הם לא לבד שם; וגם ריאד, בירת סעודיה, איננה בדיוק מה שמייחסים לה.
אנסה להסביר. השבוע הוחלט בצבא להרחיב את השטח שאמור לקלוט את מיליון העקורים ויותר שיידרשו לעבור מרפיח צפונה, אל השטח שאיכלס בעבר את יישובי גוש קטיף, בואכה עבסאן הגדולה והקטנה, שתי עיירות במרחב חאן-יונס. במהלך המלחמה הרס אותן צה"ל עד היסוד. איש איננו יודע כמה זמן בדיוק יידרש להעברת האוכלוסייה: זה יכול לקחת שבוע; זה יכול לקחת חודש ויותר.
בינתיים כוח של שתי אוגדות בערך ממתין לכניסה לרפיח. יש פער גדול בין הציפיות שנוצרו בציבור, גם בתקשורת הבינלאומית, לבין ההערכות המפוכחות במערכת הביטחון. נתניהו הצליח לשתול בלבבות ציפיות, שברפיח יושג הניצחון המוחלט. ארבעת גדודי חמאס הנותרים יושמדו, סינוואר ייתפס או יחוסל, עשרות חטופים ישוחררו, אם לא כולם.
ארבעת הגדודים אולי יתפרקו: זאת תהיה בשורה טובה לכל מי שנמצא בצד החיובי במלחמה, כולל הממשלות בקהיר ובוושינגטון. אבל סינוואר לא בהכרח ייעלם: ספק אם הוא בכלל ברפיח. והחטופים, החיים והמתים, מפוזרים בכמה מקומות ותחת שליטה של כמה גורמים. יש יותר סיכוי שהאש ברפיח תגרום למותם של חטופים מאשר להצלתם.
צה"ל נכנס לצפון עזה, למחנות המרכז ולחאן-יונס בכל כוח האש שלו, באוויר ובקרקע. אי-אפשר לחזור על המבצע הזה ברפיח, לא כשישראל סובלת מאוברדראפט ענק בדעת הקהל הבינלאומית. אין לנו רזרבות לעוד תצלומי הרג והרס המוניים; ערימת צווי המעצר על שולחן התובע בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג הולכת ונערמת; עוד ממשלות ועוד תאגידים כלכליים מאיימים בסנקציות ובניתוק יחסים. והעיקר, לרוב משפחות החטופים לא נותרה טיפת נכונות לסכן עוד את חיי יקיריהן. לאחר מחאת המשפחות תבוא מחאת משפחות הלוחמים, שישאלו על מה ולמה נהרגים שם.
רפיח, אמר לי מישהו מתוך המערכת, תהיה בסוף הצגת ראווה, משהו שיאפשר לשדרני הימין לצעוק, כבשנו, ניצחנו, השגנו את מטרות המלחמה בלי שהמטרות יושגו באמת. כתבת טלוויזיה תעמוד על ערימת הריסות ותכריז: תפסנו את הנעל השנייה של סינוואר. רפיח ישראבלוף.
נתניהו דיבר על רפיח, אבל נמנע מלעשות משהו כדי לבצע. את חשבון העלות/תועלת הוא יודע לעשות. רק בשבועיים האחרונים הוא דחף באמת לפעולה ברפיח. זה לא מפריע לשופרות שלו לטעון שמי שעיכב את המבצע היו חברי ממשלה אחרים.
אם התשובה של סינוואר תהיה שלילית, תהליך פינוי האוכלוסייה יתחיל בתוך ימים, ואז יהיה קשה לעצור את הכניסה לרפיח. בישראל מעריכים שהוא יעדיף לומר "כן, אבל", ולחזור אל דרישתו להתחייבות ישראלית, מוגנת בערבויות בינלאומיות, לא לחדש את הלחימה. סינוואר הוא רוצח ובן מוות, אבל יש לו היגיון משלו. כשמנהיגי ישראל שבים ומתחייבים באוזני הבוחרים שלהם שיחדשו את המלחמה ויתנקשו בחייו, לא נותר לו אלא להאמין להם.
התחנה החמורה ביותר
רפיח איננה מצדה פלסטינית. עסקה תותיר אותה לצד הדרך, יותר טיעון נוח מאשר יעד אסטרטגי. הנשיא ביידן, שקרא לה בטעות "חיפה" (באנגלית שני השמות מתחרזים), יוכל לשוב ולשכוח את שמה. אבל ההצעה המצרית כוללת מחירים נוספים, כבדים מאוד לכל מי שביטחון ישראל יקר לו וכמעט בלתי אפשריים לנתניהו הפוליטיקאי. כ-100 רוצחים פלסטינים עם דם על הידיים ישוחררו בתמורה לחיילות. אם נגיע לשלב השני, ישוחררו עוד מאות רוצחים – או גרוע מזה, מחוללי טרור – בתמורה לחיילים. אפשר להבין מדוע סמוטריץ', בן גביר ואנשיהם מאיימים לפרק את הממשלה. לא מדובר רק באטימות, ברשעות, בבוז שחשים אורית סטרוק ועמיתיה כלפי ישראלים שאינם כמוהם, כלפי רוב החברה הישראלית. הם באמת קיוו ש-7 באוקטובר יביא למלחמה כוללת, שסופה גירוש הערבים ועיצובה של ישראל מחדש כממלכה משיחית בין הירדן לים. יש בהם אמונה.
נתניהו לא שותף לאמונה שלהם, אבל מרצונו או שלא מרצונו הוא שותף לדרך. בעבר כתבתי כאן שאפשר להתווכח על אחריותו האישית לכשלים הצבאיים בבוקר 7 באוקטובר, אבל אי-אפשר לפטור אותו מאחריות לכל מה שקרה מאז. אחת הדרכים לבחון מלחמה היא לסקור את ההחלטות האסטרטגיות שהתקבלו במהלכה, החל מההכרזה על מלחמה ביום הראשון.
• ב-11 בחודש, בניגוד להצעת גלנט וצה"ל, הוחלט על התקפה בדרום ומגננה בצפון. נתניהו לא הבהיר מה הוא רוצה.
• התחנה הבאה הייתה התמרון הקרקעי. נתניהו התנגד אבל לא נלחם על דעתו.
• התחנה הרביעית הייתה עסקת החטופים הראשונה. נתניהו דחה את ההחלטה שוב ושוב. בסוף איים עליו איזנקוט שיתפטר. נתניהו נבהל ונעתר.
• התחנה החמישית הייתה סיום העסקה וחידוש התמרון הקרקעי. במבט לאחור, זאת הייתה החלטה שגויה של הרמטכ"ל.
• התחנה השישית הייתה הפתיחה של הסיוע ההומניטרי. היא נעשתה באיחור של חודשים, תחת תכתיב אמריקאי, לאחר שישראל שילמה ועדיין משלמת עליה מחירים מדיניים כבדים.
• התחנה החמורה ביותר היא זו שנתניהו פסח עליה: היום שאחרי. ההזדמנות הייתה לפני שלושה חודשים ויותר, כשאפשר היה להשתמש בסיוע ההומניטרי כמנוף, כש-20 חטיבות היו ברצועה או בגבולה, כשסינוואר היה חלש ונרדף, כשהישראלים היו מאוחדים, כשנסראללה היה מוכן לחזור להסדר בלבנון ובכך לאפשר ל-100 אלף ישראלים בצפון ובדרום לחזור לבתיהם ולחייהם. הפחד מהרשות הפלסטינית ושלוחיה, אולי גם הפחד משני הכהניסטים בממשלתו, ניצח את ההיגיון.
הוויכוח על המשך המלחמה איננו רק ויכוח בין ניצים ליונים, ימין ושמאל, שוחרי ניצחון מול שוחרי חטופים. מהצד האחד עומדים אלה שמוכנים לשלם מחיר כבד כדי להחזיר את החטופים הביתה, להפוך דף ולאתחל את ישראל מחדש; מהצד האחר עומדים אלה שמאמינים ש-7 באוקטובר היה חלום רע, חיזיון חולף, ועכשיו בוקר ואפשר להמשיך את 6 באוקטובר כאילו שום דבר לא קרה, כולל ההפיכה המשטרית, כולל הביזה הסקטוריאלית. אין כלום כי לא היה כלום. נתניהו הוא אחד מרבים.
ממשל ביידן עייף מלחכות לו. לביידן אין זמן: נותרו רק שישה חודשים עד לבחירות. עיקר ביקורו של שר החוץ בלינקן בריאד השבוע הוקדש לקידום הברית בין סעודיה לארצות-הברית. ישראל הייתה אמורה להיות השותף השלישי: זה היה חשוב כדי להכשיר את העסקה עם סעודיה בדעת הקהל האמריקאית ולחזק את הקואליציה מול איראן. המסקנה הייתה שעם נתניהו זה לא ילך. אפשר גם בלי ישראל.
"העולם השתגע", אמר לי אמריקאי שביקר שם השבוע. "בסעודיה השליט מכניס את הקיצוניים הדתיים לכלא; בישראל הוא נותן להם לנהל את המדינה".
נס באיו"ש
מאז 7 באוקטובר צה"ל נלחם בשש זירות: עזה, תימן, הגדה, סוריה, לבנון ואיראן. מכל השש, היחידה שבה התוצאות טובות יותר מהציפיות היא הגדה. פיגועי טרור היו, אבל אף אחד מתרחישי הקצה לא התממש: לא טרור מתאבדים, לא הפגנות המוניות, לא חדירה להתנחלויות, לא מרחץ דמים סביב השליטה על הר הבית, לא התנגשויות אלימות בערים מעורבות בישראל. מה שהתרחש בעזה הפך קמפוסים בארצות-הברית לשדה קרב מדמם, אבל נעצר בדרך לשכם ולחברון.
ההצלחה באיו"ש היא נקודת אור אחת בתוך הג'יפה הכללית, נס שקם בזכותם של בני אדם, לא בידי שמיים. כאשר אילן בירן היה אלוף פיקוד המרכז, הוא נהג לומר שהשליטה הישראלית שם היא כיסא שנשען על ארבע רגליים: צה"ל, השב"כ, המשטרה והמתפ"ש (מתאם הפעולות בשטחים). בן גביר לקח את המשטרה; סמוטריץ' את המתפ"ש. שתי הזרועות השלטוניות האלה עובדות עכשיו עבורם, לא עבור המדינה. נותרנו עם כיסא שנשען על שתי רגליים בלבד, לא עניין פשוט בתורת שיווי המשקל, כשמתחת לפני השטח הגדה מבעבעת. אלוף הפיקוד יהודה פוקס וראש השב"כ רונן בר יפרשו בחודשים הקרובים. ההחלטה על מי שיחליף אותם תשפיע על המשך הנס.
ערב המלחמה כוחות ההגנה המרחבית בגדה מנו כ-3,000 אנשי מילואים, כולם תושבי ההתנחלויות. הלקח המיידי מהכישלון של כוחות צה"ל להגיע ליישובים המותקפים בעוטף היה שחייבים להכשיר כוח מגן משמעותי בכל התנחלות. במובן מסוים חזרנו אל ימי ההגנה ערב הקמת המדינה: כל יישוב אמור להגן על עצמו. מספר המשרתים בהגנה המרחבית בגדה הוגדל בבת אחת ל-8,000 – צבא ענק במונחים של צה"ל.
2,000 שוחררו בחודש האחרון. השבוע הוחלט לשחרר עוד 4,600. ההחלטה לא עברה בהתנחלויות בשקט. בין ראשי היישובים יש מי שמאשים את הצבא בהפקרת התושבים, ויש מי שמברך על המוגמר. ויש גם מי שמברך על המהלך בשקט, בשיחות עם גורמים צבאיים, אבל תוקף אותו בפומבי.
גודל המספרים קצת מבלבל: לא הוכרז השבוע על שלום ביהודה, גם לא בשומרון. הצבא לא התפרק מנשקו: חיילי הגדודים הקרביים עדיין שם, מסכלים טרור, מאיישים מחסומים ומגינים על התושבים היהודים. אבל מה שעבר בתחילת המלחמה, כשנדמה היה שהביטחון מתמוטט בכל החזיתות, לא יכול לעבור עכשיו. תקופת החירום נסתיימה, בגדה לפחות. הגיע הזמן ליישר קו.
זה הסיפור כפי שאני מבין אותו: באיו"ש יש 201 נקודות יישוב יהודיות, מורשות ולא מורשות. מיד לאחר 7 באוקטובר נרתם צה"ל לשפר דרמטית את המיגון בכל אחת מהן. מסביב לכל יישוב נעשו עבודות חישוף; נבנו עמדות שמירה חדשות; נמתחו גדרות ותלתליות. התושבים עברו אימונים יסודיים במסגרת ההגנה המרחבית. כיתות הכוננות בכל יישוב חוזקו, וכוחות ההגמ"ר נוספו אליהן כתגבורת.
בגדה יש ארבעה יישובים חרדיים: ביתר-עילית, מודיעין-עילית, עמנואל ותל ציון. התושבים שלהם פטורים משירות צבאי. איך יגנו היישובים האלה על עצמם בעת חירום? בפיקוד המרכז יצאו לאתר חוזרים בתשובה ששירתו בעבר ביחידות קרביות. בנוסף, נערכה טירונות רובאי 02 או 03, ההכשרה הכי בסיסית, לחרדים בביתר-עילית ובמודיעין-עילית. 90 השתתפו בקורס.
החיול ההמוני להגמ"ר הקרין גם על התנהגות המיעוט האלים בשולי ההתנחלויות, מה שנהוג לכנות "נוער גבעות". בכמה מקומות נרשמו תקריות שבהן היו מעורבים צעירים במדי צה"ל. פה ושם צעירים שהתפרעו הודחו ממצבת המילואים או משירות בצה"ל. מקרים ספורים עדיין נחקרים במצ"ח. מה גרם להם ללבוש מדים, שאלתי. "האדנות", הייתה התשובה. "המדים חיזקו אצלם את תחושת האדנות".
בשבועות הראשונים כל המגויסים עבדו קשה: האיום במתקפת טרור בסגנון הנוח'בה תימרץ את כולם. בהדרגה המתח ירד. אנשים התאוננו על בטלה ושיעמום. רובם – מקורותיי אומרים ש-90 אחוז – חזרו לשגרת חייהם, לעבודה מהבית, לענייני המשפחה. שר האוצר סמוטריץ' – או אולי היה זה סמוטריץ' השר במשרד הביטחון – גילה נדיבות יוצאת דופן: כל מי שגויס להגנה המרחבית, התגורר ולן ועבד בביתו או למד בישיבה, זכה לאותו שכר שמקבל לוחם מילואים בעזה. בזבוז הכסף הטריד אנשים גם בצבא וגם ביישובים. הם תהו למה.
בצבא החליטו לחייב את האנשים שגויסו להגמ"ר לעשות שירות מלא. אנשים התלוננו: אין לנו כוח לעבוד בשתי משרות, גם בבית, גם בצבא, אמרו. התחילה נשירה. כאשר בעזה צימצמו סד"כ, התבקש לעשות מהלך דומה גם באיו"ש, אבל אלוף הפיקוד הציע להמתין: רמדאן בפתח, ואחריו פסח. קודם נדלל; אחר כך נשחרר. כך היה.
יוסי דגן, ראש המועצה האזורית שומרון, הוא פוליטיקאי רב-השפעה. השבוע שלח מכתב תקיף לאלוף הפיקוד. "השארת היישובים ללא מגן בעת הזו מהווה סיכון ברור", קבע. "לא נקבל את זה – זה לא יעלה על הדעת. אני דורש להשאיר את גדודי ההגמ"ר בצו 8".
ישראל גנץ, ראש המועצה האזורית מטה בנימין, הוציא הודעה הפוכה. "היום מסיימים מאות מתושבינו את שירותם במילואים בהגמ"ר", כתב. "תודה רבה להם. אבטחת היישובים חוזרת לחטיבות ולגדודים המרחביים. בשבעת החודשים שעברו מאז שפרצה המלחמה, מערך ההגנה ביישובים התחזק בצורה דרמטית. אני יכול לומר באופן ברור כי מצב הביטחון ביישובים השתפר מאוד. חזק ונתחזק!"
