את הימים האחרונים של החופש שאיכשהו התאפשר בספרד, אחרי שאמא שלי שוחררה מבית חולים בברצלונה, ניסינו להעביר ברוגע. פשוט לטייל בין עצים, לנשום. פעולה כל כך טריוויאלית הופכת להפתעה גמורה. אנחנו נושמים.
בספרד פגשנו המון ישראלים, כולל בלה המקסימה שעברה עם בעלה השוטר לשעבר לפני שנתיים. "התחשק לנו חיים רגועים". בלה באה לשמור על הילדים כדי שבודה ואני נספיק לקפוץ לקנות לארץ כמה דברים כמו פסטה, תוספי תזונה, חיתולים. פעם היינו משתגעים על זארה, עכשיו שודדים פה את הסופר-פארם. קונים חיתולים וסירופ נגד שיעול בחו"ל, כאילו אנחנו חיים במוזמביק.
אני מתעדכנת במה שקורה בארץ, מתברר שעכשיו זה לא מספיק להרביץ להורים של חטופים. גם צריך לעצור אותם. במקום להתחנן על הברכיים אל מול ההורים האלה - זה מה שעושים. מאיימים עליהם.
ככה זה. ממשלה שהעבירה את ביטול עילת הסבירות יום לפני תשעה באב, ביום החורבן של ירושלים, כבר סימנה את מטרתה. ככה זה בטרגדיות כתובות היטב, הסוף ידוע כבר בהתחלה. כמו באדיפוס, מקבלים נבואה ומנסים לחבל בנבואה, פה אפילו לא מנסים לחבל. להפך, מגשימים אותה אחד לאחד כמו מתכון, כמו הוראות הרכבה מאיקאה.
כי מה יש לנו, היהודים? יום שואה, יום זיכרון ותשעה באב, מרקרים על גבי מרקרים של כל הבעיות שלנו. אנטישמיות, מלחמות, שנאת אחים, למרות שזה לא ממש שנאת אחים. מכרו לנו שזו שנאת אחים, אבל זה היה מיתוג מחדש למה שאנחנו חווים היום. גם אז פשוט הייתה ממשלה שלא ראתה בעיניים, התכחשה למצב, התעלמה מכל משא ומתן מדיני, האמינה שאלוהים יגאל אותנו תוך כדי שהיא כמובן מאשימה את כל העולם ואת חצי מהעם עצמו בכל הבעיות.
והנה שוב אותו מצב. לא קל להביט בזה, לפעמים אני חושבת שבגלל זה יש לי משקפיים. המציאות היא בלתי נסבלת להכלה וקולנו כבר חנוק מרוב צרחות והגוף נאנק מרוב מלחמות.
איך אמר לי עומרי שגר פה כבר שלוש שנים: "אני לא רוצה לכלות את חיי בלריב". בדרך כלל זה השלב שבו אני נותנת תשובה מוחצת ואיזה נאום ציוני מלא השראה. שאין לנו מקום אחר, שזו חובתנו כלפי הדור שהקים את המדינה. אבל לא היה לי מה להגיד לו. שאני עוד לא ויתרתי על זה שיכול להיות לנו גם טוב פה? אבל לא רציתי להישמע הזויה אז שתקתי.
