כבר 15 שנה ששרה קירמה היא פסיכולוגית שיקומית. אפשר להניח שהיא כבר ראתה דבר או שניים בקריירה. אבל על אף הניסיון הלא-מבוטל שלה, היא מודה כי 7 באוקטובר תפס גם אותה לא מוכנה. "האירוע הזה היה שונה מכל מבצע ומלחמה שחווינו כאן. לפחות ממה שאנחנו מכירים ב-20 השנים האחרונות, וכנראה גם לפני", אומרת קירמה, פסיכולוגית אחראית במחלקת שיקום נפגעי ראש בשיבא. "למשל, גם בצוק איתן הגיעו אלינו פצועים למחלקה, אך הצוות הגיע אסוף. כאן כל המדינה נתפסה בהלם. ממש במשבר. הצוות שלנו עצמו היה תוך כדי התמודדות עם משהו טראומטי ואקוטי".
מה הכוונה? "זה היה מאוד שונה, הפגיעה הייתה רוחבית. היינו עסוקים קודם כל בלאסוף את הצוות, מכל הבחינות. היה לנו צוות שגויס למילואים כך שהיו חסרים תקנים. היה צוות שהכיר חטופים/נרצחים בכל מיני מעגלים של פגיעה. זה לא שהמטפל מגיע מהבית שלו אסוף ויציב והוא מטפל במטופל שעבר אירוע טראומטי, אלא המטפל עצמו עסוק כרגע בלאסוף את עצמו.
"הייתה הרבה חרדה ממה שישמעו. מהסיפורים. בתקופה הראשונה רצו ברשתות החברתיות המון סרטונים. היו כאלה שבאינסטינקט הראשוני צפו, בין אם מסקרנות, מחוסר אונים או רצון להיות מחובר למה שקורה. כך או כך היו פה אנשים שהיו מאוד חרדים לקראת הסיפורים שהם הולכים לשמוע".
גם ד"ר רותי אלימלך, פסיכולוגית אחראית במרכז השיקום ע"ש גנדל בבית החולים הדסה הר הצופים, חולקת תחושות דומות על הכאוס של ימי המלחמה הראשונים. "אחד האתגרים הגדולים היה היקף הפצועים. בעקבות המלחמה, הדסה הקדימה את פתיחת מרכז השיקום החדש שהיה מיועד להיפתח במהלך השנה. התהליכים הואצו כדי להצליח לקלוט פצועי מלחמה"
מאז כבר עברה יותר מחצי שנה. הימים מלאי אי-הוודאות של אז כבר נראים רחוקים, אך עבודת הפסיכולוגים השיקומיים במחלקות השיקום השונות בבתי החולים עוד רחוקה מלהסתיים. "אנחנו מאמינים שמרכיב חשוב בשיקום הפיזי של האדם הוא גם השיקום הרגשי", מסבירה ד"ר אלימלך. "גם בימי שגרה, לכל מטופל שמגיע לשיקום יש את האפשרות ללוות את תהליך השיקום בטיפול פסיכולוגי. כשאנשים מגיעים לשיקום הם מגיעים אחרי איזשהו אירוע רפואי, מחלה או פציעה. יש התמודדות גם עם האירוע עצמו, וגם עם הליך של שיקום והחלמה שהוא לא פעם מאתגר וקשה: קבלה והתמודדות עם נכות, עם שינויים פיזיים, עם אובדן של תפקודים. זה דורש איזשהו תהליך של עיבוד והתמודדות נפשית לא פשוטה".
קירמה מספרת כי מאז 7 באוקטובר הם נמצאים בשגרת מלחמה. "אנחנו נמצאים במן שגרה אקוטית כזו, שגרת חירום. יש פה רוטינה, ואנחנו עושים את מה שאנחנו יודעים לעשות הכי טוב". "התפקיד הוא אותו תפקיד", מוסיפה ד"ר אלימלך, "במובן של באמת להתמודד עם אירועים שהם אירועים טראומטיים ואירועים רפואיים שכוללים פגיעות בגוף והתמודדות עם אובדנים של תפקוד ונכות, אבל האוכלוסייה שלנו השתנתה. בנוסף לאוכלוסייה הרגילה, שממשיכה להגיע לשיקום, יש את פצועי המלחמה, הכוללים אזרחים מאירועי 7 באוקטובר והרבה חיילים".
השתיים מסכימות כי בשל אופי האוכלוסייה המגיעה למחלקות השיקום, גם הטיפול עצמו הופך למורכב יותר. "אירועי 7 באוקטובר היו קשים מבחינת המראות, החוויות והאובדנים הרבים שאנשים חוו והיו עדים להם, וגם לאורך המלחמה", אומרת ד"ר אלימלך. "אלה חבר'ה צעירים שמתמודדים עם פציעה פיזית וצריכים לעבור תהליך שיקום. מצד אחד יש להם המון כוחות ומוטיבציה מאוד גבוהה, ומצד שני הם עברו חוויות לא פשוטות בגיל צעיר וההתמודדות היא לא פעם מורכבת".
"אלה רבדים על רבדים של מורכבות שהיא מאוד שונה", מוסיפה קירמה. "למשל, יש הבדל גדול בין מי שנפצע סביב 7 באוקטובר לבין החיילים שנפצעים בעזה. הנרטיב הוא אחר, החוויה היא אחרת. בין אלו שנפצעו בתחילת המלחמה - הנרטיב של תחושת הנטישה וחוסר האונים של הימים הראשונים היו מאוד בולטים, גם בחוויה של הצוות מול המטופלים וגם מהצד של המטופלים ובני משפחתם. הייתה שם רגישות מאוד גבוהה. בקרב המטופלים שמגיעים מעזה מתחילת הכניסה הקרקעית, תמצא יותר את הקושי מול זה שהם נפצעו והחברים נשארו להילחם. עצם זה שהם בכלל נפצעו. יש כאלה שמדברים על זה שהם בכלל לא חשבו על להיפצע, שהם לא ציפו שזה יקרה להם".
זו לא אופציה שהם חשבו עליה?
קירמה: "נפלאות המוח האנושי ומנגנון ההדחקה. אלה חבר'ה מאוד צעירים עם דחף חיים מאוד גדול, עם איזושהי אמונה ביכולות שלהם ובהתארגנות שלהם. זה נרטיב שונה. כשאתה בין הכוחות שנמצאים בעזה, זה מרגיש אחרת. אתה נמצא בתוך המיליה שלך. אתה נמצא בתוך כוח, אתה לא חושב על זה.
"מעבר למלחמה, זה סיפור של מה קורה כשמסלול החיים פשוט נקטע. בחור צעיר שהיה כך וכך לפני שחרור או במילואים, פתאום צריך למצוא את עצמו ביקום מקביל שנקרא שיקום. הוא חווה את הגוף שלו אחרת, את המגבלות ואת ההשלכות לעתיד. זה המון חוסר ודאות. פרוצדורות שנמשכות, ניתוחים, מעקבים, בדיקות. מצד שני אני רואה גם המון כוחות, המון מוטיבציה. החיילים מפתיעים אותנו כל פעם מחדש. המהירות שבה הם חוזרים לעצמם מדהימה. יש משהו במוטיבציה ובכוח של הנפש. קשר גוף-נפש נקרא לזה".
"אנשים כבר מגיעים עם החשש מפוסט-טראומה"
קירמה היא פסיכולוגית אחראית במחלקה השיקומית לנפגעי ראש. מאז 7 באוקטובר ראתה מנעד גדול של פציעות ראש שונות. "זה טווח מאוד רחב", היא אומרת. "אנחנו מטפלים במקרים של מחסור חמור בדם למוח או פגיעה ישירה לראש, בין אם על ידי רסיס או ירי. ממש חבלה מוחית ודימומים. אך לא תמיד זו פגיעה ישירה בראש, לפעמים זה גם יכול להיות פגיעת הדף שהיא מאוד נפוצה, ואז אנחנו רואים מקרים של פגיעות ראש קלות. הרבה פעמים זה מגיע כמכלול עם פגיעות אורתופדיות ונוירולוגיות, אז זה קצת מהכל, אבל המומחיות שלנו היא השיקום המוחי".
מה הם הקשיים של פציעות מהסוג הזה?
"כשיש פגיעה מוחית, בטח ובטח אצל חיילים צעירים, גם אם היא יחסית קלה, והמטופל חווה את הפערים בין מה שהוא היה למה שהוא היום, קשה להכיל את זה. יש משהו במוח שהוא קצת יותר מתעתע. אתה יכול להיראות בסדר, אבל הזיכרון הוא לא כמו מה שהיה והקשב הוא לא כמו מה שהיה, וזה מערער משהו בתחושה של מי אתה. של הזהות. אם אני לא זוכר כמו פעם ופחות חד, אני לא מכיר את עצמי. זה לגבי פגיעות ראש.
"בהיבטים שמשפיעים על מוטוריקה. יש אצלנו אנשים צעירים שיושבים על כיסאות גלגלים ונעזרים בהליכון. מדובר באנשים שהרגע סיימו את גיל ההתבגרות, הלכו להתגייס ועכשיו הם פתאום חוזרים להיות מטופלים עם ההורים. פתאום בני משפחה צריכים לטפל בהם בצורה שהם לא רגילים אליה כבר הרבה שנים. זה הקונפליקט בין עצמאות לתלות. הוא די מורכב עבור החברה. זו גם התמודדות עם דימוי גוף, עם העצמאות שנפגעת, וזה משליך".
בעת האחרונה, נשמעים בתקשורת דיווחים על אודות לא מעט אזרחים ניצולי הנובה המתמודדים עם קשיים נפשיים רבים כחלק מהחוויות שעברו ב-7 באוקטובר. חלק אושפזו בכפייה, וחלק אף בחרו לשים קץ לחייהם. ד"ר אלימלך מדגישה את חשיבותו של טיפול פסיכותרפי כאמצעי למניעת פוסט-טראומה.
"מדובר בחוויות קשות של מתקפה שבאה בהפתעה גמורה, בתוך אווירה שונה לגמרי עם תחושה שלכל מקום שבורחים פוגשים מחבלים. המון מראות של פצועים ושל גופות, חוויות של אימה ומוות מסביב. זו מלחמת הישרדות במובן הכי בסיסי שיש. מין תחושה שממתינים לחילוץ ולעזרה שלא מגיעה או מגיעה אחרי הרבה שעות.
"אני חושבת שבכל החוויות האלה, גם של הנובה, אבל גם של אירועים אחרים שהיו אצל חיילים או אזרחים, ההתמודדות הייתה עם חוויית האימה של להיות כל כך קרובים לאובדן החיים. אחר כך, במבט לאחור, עולות גם הרבה שאלות על איך פעלתי, אם זה היה נכון, אם הייתי יכול לעשות דברים אחרת. בטיפול עולות הרבה תחושות של אשמה, אשמת ניצולים. נדרש טיפול בשביל לעבד את כל החוויות הקשות שהיו שם וגם מעטפת חברתית חמה, מחזקת, מכילה ותומכת בשביל לסייע להתמודד ולתת להם להרגיש שהם לא לבד. החלק של התמיכה הסביבתית והחברתית הוא מאוד חשוב בשיקום ובתהליכי החלמה בכלל".
איך מונעים פוסט-טראומה?
ד"ר אלימלך: "על ידי טיפולים שהם ממוקדי טראומה, הכוללים עיבוד של החוויה וסיפור הפציעה עם ההיבטים הרגשיים והמחשבות שעולות. כך אנחנו מנסים לצמצם את התקבעות התסמינים. חשוב להגיד: הרבה מהתסמינים בשלבים הראשונים הם נורמליים, תסמינים שעולים אחרי אירוע קיצון.
"רוב האוכלוסייה לא תפתח תסמונת פוסט-טראומטית גם אחרי אירועים קשים. יש לנו מנגנונים טבעיים בריאים לעיבוד חוויות קשות. אבל בשביל אותם אחוזים שכן עלולים לפתח, עיבוד האירועים הטראומטיים, הסברים על התופעות שהם חווים ותמיכה חברתית ומשפחתית יעזרו לצמצם את הסיכון בהופעת התסמינים ואת העוצמה שלהם".
האם חלק מתביישים להודות שהם צריכים עזרה נפשית?
קירמה: "אני יכולה להגיד לך שהרבה מטופלים אצלנו הגיעו עם חשש ללכוד את הפוסט-טראומה. הם ממש באו עם החשש הזה, ואני מניחה שזה דווקא קשור למודעות הולכת וגוברת לזה. 50-70 שנה אחורה לא רק שלא הייתה מודעות לזה, זה היה משהו שנחשב בושה, ובטח גם לא היה מענה כמו שצריך לדבר הזה. ועם השנים אנחנו הולכים ומשתכללים. עכשיו אני מרגישה שאנחנו במקום של יותר מודעות, ואנשים קצת מפחדים מזה.
"זה מאוד תלוי באדם. ככל שהוא פתוח יותר לקבל אפשרות ומענה, גם הסיכוי שלו להחלים מזה הוא הרבה יותר טוב. אני יכולה להגיד לך שכאן כולם פתוחים לטיפול הפסיכולוגי. נדיר שהיו כאן חיילים שהגיעו שממש שללו טיפול פסיכולוגי. זה היה מבורך והם גם קיבלו את המענה בצורה הכי אינטנסיבית שיכולנו לתת".
לא להישאר עם זה לבד
במהלך החודשים האחרונים, היו השתיים עדות לסיפורים מרגשים של פצועים אשר לאחר חודשי שיקום ארוכים השתחררו מהמחלקה. "החיילים שמגיעים אלינו באמת מלאי מוטיבציה וכוחות", אומרת קירמה. "יש כאן אנשים שעברו תהליך משמעותי של עיבוד הפציעה שלהם והתמודדות עם ההשלכות הרגשיות של היציאה מכאן.
"אגב, גם שחרור הוא משבר. המעבר הביתה גם יכול להיות קשה, בטח ובטח לכאלה שהם עקורים מהבתים שלהם, אבל גם מי שיש לו לאן לחזור. הידיעה שאני משתחרר מהשיקום ואני עוד לא מאה אחוז, היא לא פשוטה. אבל הם מתמודדים וממשיכים את תהליך השיקום באשפוז ובקהילה. זה לא נגמר אצלנו".
ד"ר אלימלך מוסיפה כי "הטיפול הפסיכולוגי עוזר לחזור לתפקוד. אנשים מגיעים אלינו בשלבים הראשונים לאחר הפציעה, עוברים מהמחלקות האקוטיות לשיקום, וזה שלב מאוד משמעותי בעיבוד החוויות. אנחנו רואים תהליכים של הטבה גם סביב עיבוד החוויות בהקשר של האירוע הטראומטי וגם בהקשר של הסתגלות לחיים עם פציעה או מגבלה. חשוב להבין שתהליכים פסיכולוגיים לוקחים זמן. החוויות האלה תמיד יהיו חלק מסיפור החיים שלהם. אנחנו רוצים שיחד עם סיפור החיים הזה ניתן יהיה לקיים חיים מלאים בעלי משמעות עם תפקוד בכל תחומי החיים".
איזו עצה תיתנו לאנשים המתמודדים עם בעיות נפשיות מאז המלחמה?
קירמה: "אני חושבת שלא צריך להישאר עם זה לבד. לא לכל מי שעבר את זה יהיו השלכות נפשיות ארוכות טווח, אבל כן צריך לעבד את מה שקרה. לא משנה באיזה מעגל של פגיעה היית, קרה כאן משהו דרמטי. גם אלו שישבו על הספה בבית יכלו לפתח תגובה רגשית והם לא היו במעגלי פגיעה ראשונים.
"אני מאוד ממליצה ללכת למקומות מקצועיים. יש לא מעט מקומות של מענה - גם מסובסד וגם ציבורי וגם פרטי, ולעבור איזשהו עיבוד של מה שקרה, כי זה היה דבר גדול, וכשהנפש שלנו לא יודעת לקטלג את מה שקורה לנו, זה נוטה להסתובב ולייצר כל מיני הדים. לא כדאי להשאיר את זה ככה, בטח ובטח אם חווים תסמינים. אני מדברת גם לאלה שמרגישים שהם בסדר. חשוב למצוא את המקומות שבהם יש תמיכה".
