בהיסטוריה שלו הצטיין העם היהודי באי-ראיית הנולד, בהתעלמות מהסכנות הקיומיות שארבו לו מעבר לפינה: עמנו לא חזה את גירוש ספרד, את האינקוויזיציה, את הפרעות והפוגרומים ברחבי רוסיה ואוקראינה, את עליית הנאציזם, את השואה, את החיסול הסטאליניסטי של התרבות היהודית בברית-המועצות ועוד. לפי חוקי האבולוציה היינו צריכים מזמן לפתח חוש ריח מיוחד לסכנה קולקטיבית מתקרבת. לא פיתחנו.
יהודי גרמניה ואוסטריה מדגימים, אם מותר להשתמש בביטוי זה, את העיוורון. "אופטימיות זהירה" - זה היה מצב רוחם בעשרות השנים שקדמו לעליית היטלר לשלטון. הם השיגו, בהדרגה ובמאמץ, זכויות אישיות, אחר כך קבוצתיות, ובסוף אזרחיות. השיגו אמנציפציה שבעקבותיה כבר לא נאלצו להמיר את דתם כדי להתקדם בסולמות הקריירה, וחשו משולבים בכמעט מאה אחוזים באומת דוברי הגרמנית. הם הצמיחו שכבת עור עבה דיה כדי לא להרגיש את פריחת האנטישמיות סביבתם ולהתעלם מהשלכותיה. לפחות עד 1936 יהודי גרמניה ואוסטריה היססו לנטוש את ארצותיהם, ונאחזו בתקוות שווא לשינוי. המגפה הנאצית, הרגיעו את עצמם, תיעלם כדרכן של מגפות אחרות, ומגמת השיפור במצבם של היהודים תשוב למסלולה.
את העיוורון הזה של הקהילה היהודית הגרמנית-אוסטרית, את אדישותה לשנאת היהודים בקרב האליטה האינטלקטואלית, באוניברסיטאות ובקרב מעמד הביניים, מתארים היסטוריונים ישראלים רבים, מיהודה באואר ושאול פרידלנדר עד שלמה אבינרי, שולמית וולקוב, דן דינר, בעז נוימן ואלון קונפינו. מתארים אותה גם סופרים, מדענים, כותבי זיכרונות, שורדי שואה ומחזאים. האחרון ברשימה הוא היוצר הבריטי-יהודי טום סטופארד במחזהו החדש "לאופולד-שטאט" על השמדתה, שקיעתה והתפוררותה של משפחה יהודית טיפוסית בווינה.
מ-720 אלף יהודים שחיו בגרמניה ואוסטריה ב-1933 נרצחו בשואה כ-235 אלף, כשליש; השאר הצליחו להימלט עד פרוץ מלחמת עולם השנייה. כ-55 אלף מהם עלו לארץ ישראל במסגרת הסכם ההעברה בין הסוכנות היהודית לממשל הנאצי. גורלם של יהודי פולין היה אחר: 95 אחוזים מהם, מעל שלושה מיליון, נרצחו על ידי הכובשים הנאצים. הגרמנים ועוזריהם המקומיים השמידו קיבוצים יהודיים שלמים גם בליטא, לטביה, אסטוניה, אוקראינה, יוון, הולנד, בלגיה, לוב. הרשימה ארוכה. אף לא אחת מהקהילות היהודיות הקטנות והגדולות, המוטמעות או שומרות המסורת, העניות או בעלות האמצעים וההשפעה, חזתה את העומד לקרות לה.
המוני היהודים שהפנו הצידה את מבטם ואטמו את אוזניהם לקולות ומראות השנאה נגדם האמינו שאלו ידעכו ויחלפו עם הקִדמה האנושית. הם הגדירו את עצמם כקהילה דתית-תרבותית שיכולה להשתלב היטב במרקם של מדינות לאום אירופיות ליברליות ואפילו במדינות איסלאם מזרח-תיכוניות - וזאת על בסיס של שונות מינימלית ומטושטשת, שימור סמלי של מסורות עתיקות יומין וקבלת דין הרוב.
האידיאולוגיה הציונית, שבמרכזה ראיית היהודים כאומה נפרדת בעלת שאיפות לשחרור לאומי ולמדינת לאום, הפריעה להם במשימת ההשתלבות. כשדוברי הרעיון הציוני הצביעו על לשונות האש של האנטישמיות ברחבי העולם, גם המתקדם, הם הואשמו מיד בניפוח הסכנות ובהגזמה מכוונת של האיומים. לעיתים הואשמו אפילו בליבוי העוינות ליהודים, משום שזו משרתת כביכול את מטרותיהם.
כעת, 79 שנה אחרי הניצחון על הנאצים, חוזרת ועולה שאלת עתידן של הקהילות היהודיות מחוץ לישראל. האם המאמץ המחודש של היהודים הלא-ציונים לשאת חן בעיני אומות המערב ולהתקבל על ידן בזרועות פתוחות כמיעוט תרבותי-קהילתי יצלח הפעם? ספק. יש סיבה טובה לפקפק בהצלחת הפרויקט היהודי הלא-ציוני עד האנטי-ציוני המחודש: הוא נכשל שוב ושוב לאורך ההיסטוריה והוליד את קהות חושים היהודית הרת האסון לסכנות ולסיכונים.
היום כמו אז.
כעת, 79 שנה אחרי הניצחון על הנאצים, חוזרת ועולה שאלת עתידן של הקהילות היהודיות מחוץ לישראל
