כשהחלו האזעקות ב-7 באוקטובר, ניצולי השואה אלה פנומרוב (87) ובן זוגה לב ארביטמן (101) מאופקים פסעו לעבר דלת ביתם במטרה להגיע במהירות למיגונית הסמוכה לביתם.
"פתאום שמעתי מבחוץ רעש חזק מאוד", משחזרת אלה, "פתחתי את הדלת, יצאתי, וראיתי את הבת של השכנה שלי שוכבת בשלולית דם. הרמתי את עיניי וראיתי מחבל חמאס עומד במרחק של עשרה מטר ממני. הוא הסתכל לי בעיניים וכיוון את האקדח שלו לפנים שלי. הייתי בהלם. בלב אמרתי 'שמע ישראל', ולאט-לאט הסתובבתי – וחזרתי לביתי. הייתי בטוחה שהוא יירה בי. אני זוכרת שתוך כדי שאני הולכת, חשבתי: 'אלוהים, חייתי חיים מלאים. קח אותי, אני זקנה, רק תגרום להם לעזוב את הילדים בשקט. תשמור להם על החיים". זה לא עזר. שני הילדים של השכנים שלי נהרגו באותו בוקר".
מאז, היא בקושי מצליחה לישון. "אני עייפה, מותשת, אבל כשאני עוצמת את עיניי אני רואה את עיניו של המחבל, נבהלת ומתעוררת", מספרת פנומרוב, "אין לנו ממ"ד ולכן תמיד היינו רצים למיגונית בחוץ, אבל מאז הבוקר שבו המחבלים חיכו לנו ליד הדלת אני מפחדת לצאת מהבית. אני גם עדיין מקבלת טיפול נפשי. אני אוהבת את אופקים, לא רוצה לעזוב, אבל מפחדת שאין פה ביטחון ודואגת גם לילדים ולנכדים שלי".
