יוסף ברנהרד (92) מקיבוץ סעד עלה לישראל מברלין ב-1938.
"אחרי הנאום הראשון של היטלר הארור, סבי, שהיה ציוני, אסף את משפחתנו והודיע שהחל ממחר צריך לעשות מאמץ להסתלק מגרמניה. למשפחתי היה קשה להשיג ניירות, כך שלמעשה הגעתי לארץ ישראל כפליט, עם תעודה מזויפת. אני עד היום מסתובב עם ההרגשה הזאת. זה דבר שאתה סוחב איתך כל החיים", הוא מספר.
לקיבוץ סעד הגיע לפני 74 שנים עם הגרעין של בני עקיבא. שם התחתן ונולדו לו חמישה בנים. כיום יש לו גם 17 נכדים ושבעה נינים. "על ידי עבודת אדמה כבשנו את המקום", אומר ברנהרד, "גידלנו שם את החיטה, הובלנו צינור מים. זו הרוח הציונית".
7 באוקטובר, כך הוא מרגיש, הפך אותו בפעם השנייה בחייו לפליט. "אנחנו לא מדליקים רדיו בשבת ובאותו יום עוד לא הבנתי לגמרי את מה שקרה", הוא מספר, "רק למחרת התברר לנו גודל האסון. הדאגה שלי הלכה וגדלה כששמעתי מה קרה לשכנים שלנו בכפר עזה, שאיבדו כ-70 חברים. זה מאוד השפיע עליי. לא האמנתי שזה קרה. זה שבר. יש 200 מטר בין שערי הקיבוצים, וזה נס שהכוחות המצומצמים של כיתת הכוננות של סעד הצליחו לשמור על הגדר".
אנשי סעד פונו למלון בים המלח. "אם תשאלי אותי מה הדבר הכי חשוב שעשיתי בחיים, חוץ מהמשפחה שלי כמובן, הייתי אומר שזו העובדה שהקמתי יישוב על גבול מדינת ישראל. היה לי מאוד קשה לעזוב אותו לחצי שנה. לפני קצת יותר מחודש חזרנו הביתה. בשבילי זו הייתה מתנה גדולה מאוד למרות שעד היום אנחנו ממשיכים לשמוע קרבות, פיצוצים וירי מנשק קל לא רחוק מאיתנו".
