שום דבר לא הזיז את ניצולת השואה שושנה כרמין (92) מביתה שבקיבוץ מגן – עד 7 באוקטובר.
"אני לא נכנסת ללחץ ממלחמות", היא אומרת, "אחרי שעליתי לישראל היו פה לא מעט מלחמות. אני תמיד שאלתי למה קוראים לזה מלחמה? הרי יש חשמל, מים, תחבורה ציבורית, טלוויזיה, בתי ספר, חנויות פתוחות. אני הכרתי מלחמה אחרת בתקופת השואה בהונגריה. כל הדברים שמניתי לא היו, כמו גם עוד הרבה דברים אחרים".
היא הוכנסה לגטו בבודפשט עם אמה כשהייתה בת 11. "אח של אמא שלי נלקח לאושוויץ ולא חזר", היא מספרת, "בתור ילדה לא ממש הבנתי את הסכנות, אבל היה נראה לי לא סביר שנהיה במקום סגור והחלטתי שאנחנו לא נשארות שם. אמא נכנעה לבקשתי, וכך ניצלנו. ברחנו לבית דפוס ונשארנו שם במהלך כל המלחמה".
לישראל הגיעה בגיל 17. "התגייסתי לצבא, ובשנה השנייה בנח"ל עבדנו בחקלאות והגענו לקיבוץ מגן. פה הכרתי את בעלי, ונולדו לנו ארבעה ילדים, 12 נכדים ועשרה נינים. מעולם לא נלחצתי מהסלמות ביטחוניות. אנחנו אפילו לא הולכים לממ"ד כשיש אזעקות כי אנחנו ממילא לא מספיקים להגיע בזמן. אבל אף פעם לא חשבתי שיכול לקרות מצב שבו ייכנסו לנו לבתים. לא האמנתי שבמדינה שלי יכול לקרות דבר כזה. זה פשוט אבסורד שבישראל לא ידעו שחמאס מתכננים להגיע אלינו ושזה יכול היה לצאת לפועל, שזה בכלל היה אפשרי".
