בבוקר של 7 באוקטובר הייתה ניצולת השואה רוזה שוצקי (88) לבדה בביתה בשדרות.
"יש לי בעיית שמיעה ובכלל לא הייתי מודעת למה שקורה בחוץ", היא מספרת, "רק למחרת סיפרו לי שמחבלים עברו פה בשכונה. למזלי לא ראיתי אותם, אחרת הייתי מתה מפחד במקום. הסיפורים ששמעתי על מה שהיה פה הזכירו לי סיפורים ממלחמת העולם השנייה. לא חשבתי שדברים כאלה יכולים לקרות בארץ שלנו".
היא גדלה ברוסיה והייתה ילדה קטנה כשפרצה מלחמת העולם השנייה. "אני לא זוכרת הרבה מאותה תקופה", היא אומרת. "בעיקר שלא היה מספיק אוכל. לפעמים בתוך סיר מים היינו שמים קצת קמח ומבשלים מזה משהו כמו מרק כדי שזה יהיה משביע. גם היינו צריכים להתחבא כל הזמן. במשך ימים הייתי מתחבאת מתחת לשולחן או לכיסא. אני זוכרת את תחושת הפחד. זו תחושה שחרותה עמוק בזיכרון שלי".
לישראל עלתה ב-1990. בהתחלה הגיעה לבאר-שבע, ולאחר מכן עברה לשדרות. "חשבתי שיש לנו פה ביטחון, צבא שמגן עלינו", אומרת שוצקי, שפונתה מביתה בעקבות אירועי השבת השחורה ופריצתה של מלחמת חרבות ברזל, "לא חשבתי שיכול לקרות כאן דבר כזה. עדיין יש אזעקות בשדרות ואני מפחדת. בזמנים שבהם אני לבד זה גרוע עוד יותר. אני ממש רועדת מפחד”. גם מצבה הרפואי לא טוב. “אני חולה בסוכרת ומתמודדת עם בעיית שמיעה”, מספרת שוצקי, “ולאחרונה מצבי התדרדר ואני זקוקה להליכון על מנת להתנייד”.
