לפני כחודש, כאשר חבילות סיוע הוצנחו מעל עזה, מצנחים בודדים ריחפו גם בשמי האביב שמעל אחד מקיבוצי העוטף. בקיבוץ הזה התושבים עדיין לא חזרו להתיישב, אבל מי שכן חזרו אליו הם העובדים במפעל הוותיק השוכן בשטחו. עובדים שרובם ככולם תושבי האזור ונמצאים במעגל הראשון או השני של הנפגעים בגוף או בנפש מזוועות השבת השחורה.
וברגע שבו העובדים הרימו עיניים לשמיים והבחינו במצנחים שמעל לקיבוץ, הם קפאו על מקומם. "מצנח בשמיים זה טריגר קיצוני, אבל יש גם טריגרים יותר טריוויאליים שאנחנו פוגשים כבר חודשים בקרב עובדי המפעלים בעוטף שחזרו לעבוד, וצריכים להתמודד עם ההשפעה שלהם", אומרת רונית הראל, מנהלת תחום פיתוח הון אנושי באיגוד התעשייה הקיבוצית.
הראל מספרת, למשל, על צבע אדום בעוטף לפני שלושה שבועות, ששלח את העובדים מיד הביתה. כולם עזבו את פסי הייצור כדי לראות מה שלום הילדים. או על עובדים שעדיין מתקשים לנהוג לעבודה את הדרך רצופת זיכרונות הזוועה. ומכיוון שבאיגוד הבינו כבר בשבועות הראשונים למלחמה שהטריגרים הללו לא הולכים להיעלם לשום מקום, הקימו תוכנית חוסן לתמיכה היקפית ומקצועית בעובדים שחזרו לעבוד, כדי לאפשר למפעלים לחזור ולתפקד.
"במדינת ישראל הצטבר עם השנים לא מעט ידע בהקשר לחוסן האישי והקהילתי, אבל לא חשבנו שנצטרך להפעיל ולממש אותו בפרויקט היקפי בכל כך הרבה מפעלים של התעשייה הקיבוצית, בעוטפי ישראל, זו שיושבת בגבולות, גם בדרום וגם בצפון", היא אומרת ומדגישה שבמפעלי הצפון, למשל בראש הנקרה, חניתה, אילון, סאסא וברעם, העובדים בכל החודשים הללו מגיעים לעבודה תחת אש.
שזה מצב מטורף לגמרי.
"נכון. ובתוך כל הקושי, ברור לנו עד כמה חשוב לתעשייה הישראלית לשמור על רציפות עסקית, כדי לשמר את הכלכלה, שהיא הבסיס לשיקום הקהילות שיחזרו לכאן", אומרת הראל ובדבריה טמון ההסבר לכך שכבר בשבוע הראשון למלחמה, ארגון התעשייה הקיבוצית נכנס אל מתחת לאלונקה, כדי לשמר את רצף הפעילות במפעלים שכולנו מכירים מהלוגו או מהפרסומות: דפוס בארי, שמיר אופטיקה, פלסן, פולירון וכפרית.
כל אלה הבינו שכדי להחזיר את עשרות אלפי העובדים של התעשייה הקיבוצית לעבודה, בתוך מצב אקוטי וכאוטי של טראומה, ולהעביר אותם למצב של חוסן ותפקוד - חייבים תוכנית היקפית. ועם ההבנה הזו הראל ואנשיה יצאו לדרך, ויצרו לראשונה בישראל תוכנית שבנויה על שפה ארגונית של חוסן, ששותפים לה כל עובדי המפעל, מהמנהלים הכי בכירים ועד אחרון העובדים בקווי הייצור.
התוכנית כבר פועלת ביותר מ-30 מפעלים קיבוציים בעוטף הדרומי ובעוטף הצפוני, והשלב הראשון, הראל אומרת, הוא להסביר למנכ"ל ולהנהלת המפעל מהם ההיבטים השונים של טראומה, מה הסימפטומים וההשפעות שלה, "ואז האסימונים מתחילים ליפול למקום. מנהל פתאום מבין למה עובד לא מגיע לעבודה, או למה הוא עצבני, או למה התחילו לו פתאום בעיות ריכוז - זה הכל סימפטומים של חלק ממה שטראומה עושה, והם פורצים אחרי חצי שנה. כך המנהל מקבל כלים שמאפשרים לו לנהל את העובד באופן שמייצר תחושת מעטפת ואמון. התהליך הזה מחזיר את העוגן שהעובד צריך, ועם התחושה הבטוחה הזו הוא הולך הביתה ומצליח להרחיב את מעגל ההשפעה של החוסן גם בקהילה ובמשפחה", אומרת הראל.
זו הייתה התגובה המיידית של איגוד התעשייה הקיבוצית, שמכנס תחת כנפיו 283 חברות קיבוציות בכל הארץ, ובהן מועסקים 32 אלף עובדים. 70 אחוז מהמפעלים בתעשייה הקיבוצית נמצאים בפריפריה, ומתוכם 30 מפעלים בעוטף ו-40 מפעלים בקו העימות בצפון. תוכנית החוסן הארגונית הופעלה בהם בשבועות הראשונים לפרוץ המלחמה כדי לאפשר חזרה מיידית לעבודה. אבל חודשים קדימה, הבינו אנשי האיגוד, והראל בראשם, שחייבים לפתח עוד שני שלבים ברמה האזורית - להכשיר מנהלות משאבי אנוש במעבר מציר הטראומה לציר החוסן.
הראל נולדה וגדלה במשמר העמק. היום היא גרה בקיבוץ מגידו, נשואה לזיו, הייטקיסט, הורים לארבעה ילדים, בעלת שני תארים שניים מאוניברסיטת תל-אביב. לאורך השנים עבדה במגוון רחב של ארגונים בתחום משאבי האנוש ומבחינתה התפקיד שלה בארגון שאותו היא עושה שנתיים וחצי – הוא ברמת שליחות מטורפת, כהגדרתה.
את יכולה לתת דוגמאות למצבים שבהם העובדים במפעלי העוטף בצפון ובדרום עדיין מתמודדים איתם?
"יש לנו סמנכ"לית באחד המפעלים שנוכחותה בשטח קריטית לתפקוד השוטף של המפעל, אבל מאז 7 באוקטובר היא לא מצליחה להגיע פיזית למפעל בקיבוץ. רק בזכות פרויקט החוסן שהתחלנו להפעיל, היא התחילה להשתחרר. בזכות הליווי שהתחיל אצלה בבית והמשיך בליווי שלה פיזית למפעל, הצלחנו להעמיד אותה על הרגליים, תרתי משמע, והיא מתחילה להגיע לעבודה סוף-סוף".
מי שמעניק את הליבה המקצועית בנושאי החוסן לפרויקט החשוב הזה הוא מרכז החוסן הבינלאומי בשדרות, ביחד עם העובדים הסוציאליים של קו לנוער, שהיא עמותה חרדית מירושלים שמלווה את מפעלי הקיבוצים. הראל מספרת זאת בגאווה גדולה כמצביעה על שיתוף פעולה חשוב ומשמעותי כל כך לחברה הישראלית.
עוד שותפים לפעילות גם עמותת ציונות 2000 של היזם החברתי רוני דואק וקרן ביחד של משפחת קרסו – "אנשים ערכיים מכל חלקי החברה הישראלית, וזה כשלעצמו יוצר חוסן", מדגישה הראל, "כי להכניס עובדים סוציאליים חרדים למפעלים קיבוציים זה לא טריוויאלי, אבל זה מייצר אימפקט מטורף. גם עצם היכולת להקים שותפות כל כך מורכבת זו אמירה מאוד חזקה כלפי החברה הישראלית, והשיקום שהיא עוד תעבור. אנחנו חייבים לעבוד ביחד. לשקם את התעשייה הקיבוצית זה לא רק בעיה של הקיבוצים. זה חלק מהאתגרים של הכלכלה הישראלית, ואנחנו רואים את הצורך יותר ויותר".
מי מממן את הפעילות שלכם?
"לצד התמיכה שמעניקים לנו ציונות 2000 וקרן ביחד, יש מימון שמגיע מאיגוד התעשייה הקיבוצית ומכספי תרומות, אבל אנחנו מקווים שהממשלה תעביר לנו תקציבים נוספים כדי שניכנס לעבוד ביותר ויותר מפעלים".
בינתיים, במסמכים הרשמיים שלה, מינהלת תקומה כבר חולקת מחמאות לתוכנית החוסן של האיגוד. "התעשייה בקיבוצים היא מנוע צמיחה אזורי שמשפיע לא רק על הקיבוץ, אלא גם על היישובים מסביב", אומרת הראל. "הדבר שהכי מפחיד אותנו הוא שיחשבו שהכל בסדר, כי הנה, המפעלים חזרו לעבוד, אבל בפועל, יש עוד כל כך מה לעשות ולשקם גם בדרום וגם בצפון כדי להחזיק את המפעלים ואת העובדים בתפקוד ובצמיחה עסקית". ¿
"מנהל לא מבין למה עובד לא מגיע לעבודה, או למה הוא עצבני - זה הכל סימפטומים של הטראומה, והם פורצים אחרי חצי שנה"
