השבוע הקשה שבין שני ימי הזיכרון – לשואה ולגבורה ולחללי מערכות ישראל, מושפע השנה כמובן מהטבח הנורא ב-7 באוקטובר. האישה המתאימה לדבר איתה בעת הכל כך ישראלית והכל כך טעונה הזו היא רויטל יכין-קרקובסקי, משנה למנכ"ל ארגון "מצעד החיים" העולמי.
"קשרתי את גורלי בזיכרון השואה, במאבק באנטישימיות ובהתנגדות לדה-לגיטימציה למדינת ישראל", היא מכריזה, "אפשר להגיד שבבית שלנו כל יום הוא יום השואה. אנחנו עוסקים בשואה 24/7. שורדי שואה מכל העולם מגיעים אלינו באופן קבוע, ולתוך זה שתי הילדות שלנו גדלות".
היא בת 46, את בעלה העיתונאי יואב קרקובסקי הכירה כשהייתה דוברת "מצעד החיים" בשנת 2008 והוא הגיע לסקר את המצעד. מאז ועד היום היא חלק מהמצעד, בין 2017 ל-2020 כיהנה כראש אגף בכירה לאסטרטגיה ותודעה במשרד לנושאים אסטרטגיים ולמדה מקרוב את נושא האנטישמיות העכשווית.
"אני רואה קשר ישיר בין זיכרון השואה לבין זכות הקיום של מדינת ישראל. הקו בין אושוויץ לבארי נובע מכך שיש עדיין רבים שחושבים שלישראל אין זכות קיום ויהודים לא צריכים לחיות", היא אומרת ומציינת שהמצעד הנוכחי הוא מהמאובטחים אי פעם.
במרכז המצעד השנה - 80 שנה לרצח יהודי הונגריה, וכמובן גם ההתמודדות עם גל האנטישמיות חסר התקדים שפרץ לאחר 7 באוקטובר. העמותה שבה היא עובדת, שחרתה על דגלה "לעולם לא עוד", מתמודדת עכשיו עם המציאות המאתגרת ביותר שאפשר לדמיין.
כולנו מרגישים שהשנה זה היה יום שואה "אחר".
"נכון. 7 באוקטובר עירבב וטרף וזיעזע את כל היהודים בעולם. כבר 36 שנה, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה אנחנו צועדים בין מחנות אושוויץ ובירקנאו כתמונת מראה מצמררת לצעדות המוות. יש לנו סניפים בעשרות מדינות בעולם. אנחנו בקשר עם כל השורדים, שאף אחד מהם לא עזב את החדשות מאז השבת השחורה. כולם בכו ובוכים איתנו, יום-יום, שעה-שעה. ולכן היה לנו ברור כבר מהרגע הראשון שיום השואה הראשון שנציין לאחר הטבח יהיה אחר. כשדיברתי עם השורדים שלנו באירופה ובקנדה ואמרתי להם, 'אני רוצה שתצאו לתקשורת ותזהירו מפני האנטישמיות', הם ענו לי שהם לא מסוגלים. שהם פוחדים לדבר. היו כאלה שהסבירו: 'אני שבור, אני מרוסק, לא האמנתי שעוד פעם בחיים שלי אראה מופע כזה של אנטישמיות'; וגם 'הילדים חוששים שיפגעו בי או בהם אם אצא פומבית נגד האנטישמיות'; 'הם יודעים איפה אנחנו גרים', אמרה לי שורדת מבריטניה, 'הילדים שלי מתחננים שלא אדבר'; והיו עוד הרבה התבטאויות דומות", היא מצטטת.
את המפעל החשוב הזה מוביל זה שלושה עשורים ד"ר שמואל רוזנמן, מנכ"ל "מצעד החיים" העולמי. בכל שנה צועדים במצעד שורדים ונציגים מ-25 מדינות. השנה יהיו שם 55 שורדים, המבוגר ביותר הוא גבר בן מאה שניצל מליל הבדולח. המצעד השנה יציין גם את מי שנרצחו בפוגרום 7 באוקטובר ומי ששרדו אותו. הוזמנו אליו חטופים ששוחררו, שורדי שואה מהעוטף, קרוביהם של הנרצחים בטבח, הורים שכולים, פצועי צה"ל ונובה, גיבורים אזרחיים שהצילו חיים, נציגי הקיבוצים וערי העוטף וגם נשיאי אוניברסיטאות מארה"ב, שברור עד כמה נוכחותם קריטית נוכח נרמול האנטישמיות במוסדות האקדמיים במדינה.
כאמור, את השורשים הרקובים והעמוקים של האנטישמיות הזו פגשה יכין-קרקובסקי כששירתה במשרד לנושאים אסטרטגיים, אז בראשותו של גלעד ארדן, היום שגריר ישראל באו"ם, ואף הובילה את המאבק התודעתי בארגוני ה-BDS שהיו בין אלה שהבעירו את מדורות האנטישמיות בקמפוסים.
"כבר יותר מ-20 שנה הארגונים לשחרור פלסטין עושים דה-לגיטימציה ליהודים ולישראל בקמפוסים, מעמידים מיצגי שנאה כלפי חיילים ישראלים, ומייחסים לנו אפרטהייד. ראיתי איך המשוואה הזו מתקבעת בקרב הסטודנטים האמריקאים, האסייתים, הלטינים וגם בקרב אנשי הסגל. התנועה לשחרור פלסטין סוחפת לאט-לאט את כל הקמפוסים. וכשהגענו אל 7 באוקטובר, אז מרצים כבר לא התביישו לומר שהם מאושרים מהמתקפה של חמאס ושזה מגיע לישראל".
ונשיאות המוסדות האקדמיים היוקרתיים ביותר באמריקה נמנעו מלגנות את הטבח.
"זו אנטישמיות חדשה של שנאת הציונות, שלילת הקיום של מדינת ישראל ודמוניזציה של היהודים. נרדמנו מול התנועה המחודשת לשחרור פלסטין שכבשה את הקמפוסים בסבלנות, לאט-לאט ובאופן שיטתי, לא הצלחנו לפעול בזמן נגד הקריאה להשמדת מדינת ישראל שנורמלה לחלוטין, וזה מה שהכשיר את גל האנטישמיות שאנחנו רואים עכשיו. תנועה רעיונית שחטפה את שיח זכויות האדם כבשה את המוחות של סטודנטים שאין להם מושג איזה ריבר ואיזה סי, איפה זה ישראל ומה ההיסטוריה של הסכסוך. רבים מהם בכלל מייחסים לו שורשים של אפרטהייד מאפריקה".
את אופטימית לגבי הסיכוי שלנו לנצח את האנטישמיות הנוראית והסוערת הזו?
"אני בכלל לא אופטימית ולא חושבת שאפשר לנצח את המגפה של 3,000 שנה של שנאת יהודים. כעם, לנצח נחיה על החרב. הנוכחות שלנו לעולם לא תתקבל פה, שנאת היהודים לא תיפסק. אבל אני ומצעד החיים נעשה הכל כדי להמשיך להתריע, להביא את הסיפורים של שורדי השואה כדי לעצור הכחשת שואה ועיוות שואה וכדי להזהיר לאן שנאה יכולה להוביל. אני עצובה, כואבת, מזועזעת – אבל אני לא מופתעת. ראיתי את זה גדל בקמפוסים, ראיתי את ההכשר לשנאת היהודים מתרחב ב-20 השנים אחרונות, ועכשיו, כשהשד האנטישמי יצא מהבקבוק, יהיה קשה להחזיר אותו".
אז מה, נרדמנו למשך 20 שנה?
"כן, אנחנו נרדמנו. והנה שוב תזכורת לכך שלמרות שאנחנו עם נרדף, בסוף אנחנו תמיד קמים על הרגליים ועומדים וחזקים. חינוך שואה זה אחד מהפתרונות הכי חשובים למאבק באנטישמיות, ולכן צועדים איתנו גם אלפי לא יהודים – גרמנים, אוסטרים, פולנים, הונגרים. זה דבר קריטי כי את המלחמה הזו ננצח רק עם אנשים שלא יעמדו מנגד, ויש מספיק אנשים בעולם שמבינים שתפקידם הוא להילחם לצידנו באנטישמיות בת זמננו".
