"שביל הבובות", כך קראו לדרך הנוראה מהרמפה של אושוויץ שבה רצו יהודי הונגריה לפני 80 שנה, אחרי שגורשו מקרונות הרכבת הדחוסים, בתום מסע ארוך, כשהם מבוהלים ולבושים במיטב מחלצותיהם, כי הגיעו מבתיהם.
בובות, על שמן של הבובות שנשאו ילדות קטנות רבות בשיירות, ואשר נשמטו מידיהן לאורך המסלול בריצה אל הסלקציה והמשרפות. מעשה שאירע בכל יום בשבועות הספורים מ-15 במאי 1944, עד תום השמדת 450 אלף יהודי הונגריה.
רגע אחד על השביל נחקק בזיכרונה של אמי, אז אסירה ותיקה באושוויץ, מס' 48956. אחת האמהות רצה ולידה בתה הקטנה, שאחזה בבובה שנפלה. הילדה התכופפה להרימה, ואמה דחקה בה להרפות מהבובה ולהמשיך לרוץ. איש האס-אס שדחק ברצים צעק על האם: "איך את מתנהגת לילדה שלך? את לא רואה שהיא רוצה את הבובה, תרימי אותה!!!" כשהתכופפה האם כדי להרים את הבובה, ירה בה לעיני בתה. טעימה קטנה מסצנות בגיהינום שחוו הנרצחים וניצולי השואה, כלחם חוקם. חודשים ושנים.
זוועות שמחת תורה האחרון סיפקו לנו סוג של ממד להבנת השואה - ניסיון ההשמדה של העם היהודי, שלא היה שני לו בהיסטוריה.
מה קרה אחרי השחרור, כשגיהינום ההשמדה והסבל הסתיים? דרך חתחתים בלתי נתפסת המתינה לניצולים: התמודדות עם המצב הפיזי הנורא - תוצאות הרעב, העינויים והמחלות; עם האובדן, היתמות והשכול הבלתי-נתפסים וניסיונות עיקשים לאתר בני משפחה שנותרו בחיים - מעטים, אם בכלל. עם אובדן קורת הגג מעל ראשם, הריסוק הכלכלי, ארצות הולדתם שלא רצו בהם, מציאת בית חדש, כשארץ ישראל – אז פלשתינה – היעד המבוקש ביותר, לא תמיד אפשרי לכניסה. את רובם הוביל הדחף לבניית החיים מחדש.
בישראל נזרקו רוב הניצולים למעברות. הפכו יעד ללעג. "סבונים", "צאן מובל לטבח", קראו להם עד משפט אייכמן ב-1961. מי שניסה לספר נחשב כמטורף ונתקל באדישות מצמררת. שומרי תורה ומצוות – “אדוקים” כונו אז – זכו ללעג במינון אקסטרה. "עוד לא הבנתם שעבר זמנם של ה'שטייטעל', החסידות, לימוד התורה וקיום המצוות?" לעגו להם. מדינת ישראל גם חמסה לא מעט מכספי הפיצויים לאורך השנים. וזו רק רשימת אתגרים מקוצרת.
אלא שהניצולים ברובם, בחרו להביט קדימה. המילה טראומה לא הייתה אז המנון לאומי. המיקוד היה בבנייה, המשך, נקמה, ניצחון. בניית משפחות - חלק התחתנו כבר במחנות העקורים, היצמדות לידידים ולקרובים-רחוקים במקום לבני המשפחות הגרעיניות שנהרגו. שכנים שימשו כסבא וסבתא, אחיות למחנה השמדה היו כאחיות לכל דבר. בתמיכה הדדית עוצמתית, בעצה, בשותפות גורל, באמונה, בעידוד של מי שכסף לא היה להם. למרות הממסד, ותוך התעלמות מהבוז של בני הארץ, שלא הבינו ולא האמינו למה שעברו.
בבתינו לא שמענו בוקר, צהריים וערב עד כמה אנחנו עם של טראומה ועד כמה הורינו מוכי טראומה. לא כולם אפילו סיפרו מה עברו. אבל רובם נתנו לנו ילדות, ושמחה, וחוויות.
אנחנו, בני הדור השני, למדנו מאז שעמדנו על דעתנו עד כמה אנחנו חשובים להורינו. לא תמיד זה היה קל. מצד שני, האמפתיה שלנו למה שעברו, גם אם לא ידענו הכל, שימשה מנוף להישגיות מתוך רצון לשמח את מי שהפסידו הכל. אין ספק שרמת ההישגיות של בני הדור השני בתחומים שונים, בולטת בהשוואה לסקטורים אחרים באוכלוסייה. רבים מאיתנו "נגעו בשמיים", איש, אישה בתחומו ובאמונתו.
היינו מודעים לטראומה, אבל לא הפכנו אותה לספורט משפחתי. למדנו לזכור – רובנו קרויים על שם נספים – ולחיות עם התקווה והמבט לעתיד והתודה על כל מה שיש לנו. ויש לנו הרבה: משפחה, חיים בארץ כיסופים של דורות.
אני שומעת מבני הדור השני שגם בקורונה וגם בימים אלו הם שואבים ממודל החיקוי של תעצומות הנפש הבלתי-נתפסות של הורינו. הורינו, שבנו חיים חדשים והודו על הזכות. תפילתי, שנוכל כולנו לחקות את המודל גם היום. למרות ובגלל השבר של שמחת תורה. להתאבל, לזכור, ובמבט קדימה, ספוג אמונה ותקווה, לייצר את העתיד.
הניצולים ברובם, בחרו להביט קדימה. המילה טראומה לא הייתה אז המנון לאומי. המיקוד היה בבנייה, המשך, נקמה, ניצחון
