אם למישהו נדרשה הוכחה נוספת בדבר חוזקה הפנימי של החברה האזרחית בישראל, באו הימים הנוראים בעקבות 7 באוקטובר והמציאו אותה מלוא החופן. עוד לא קלו המים העכורים מעל הארץ וכבר מאות אלפי חיילי וחיילות מילואים מילאו את הטיסות חזרה ארצה, התדפקו על שערי נקודות הגיוס ולא היו מוכנים לשוב לביתם גם כשהמכסות היו מלאות ולא היה בם צורך.
כך גם האוכלוסייה האזרחית. מאות אלפי מתנדבים התגייסו לסייע לכל מי שנזקק: לוחמים, מפונים, משפחות חטופים ואחרים. מאות אלפי ארוחות התבשלו מדי יום במטבחים פרטיים לטובת מי שיצא מביתו. בגדים, תכשירים ורהיטים נאספו לטובת מי שאיבד את ביתו ורבבות מתנדבים יצאו כל בוקר לסייע לעסקים פרטיים שבעליהם נעדרו. "ביחד ננצח" לא הייתה עוד סיסמה קליטה אלא מציאות חיים אמיתית שהמתיקה במעט את הטעם המר לנוכח גודל החידלון ועוצמת האסון שידענו.
בשבועות הראשונים ביקרתי לא מעט במתקן אדם ובדומיו. היה שם הכל: ממדים טקטיים (לרבות תופרות שבאו עם מכונות כדי להתאים את המדים במקום), עבור בציוד לחימה וכלה בכל מאכלי העדות שניתן לדמיין כדי שהלוחמים ירגישו בבית. המתנדבים המטירו כל טוב על החיילים עד שאחד המפקדים הבכירים עצר וביקש להוריד קצת הילוך "אחרת החיילים שלנו לא יצליחו לזוז מרוב משקל". זה גם היה במלונות המפונים שתושבי סביבותיהם התגייסו לעשות להם כביסות ולסייע במה שניתן. אינסוף חסדים שמרביתם נעשו בסתר וריככו את קושי ההסתגלות למציאות החדשה.
לא במקרה מילאה החברה האזרחית את הוואקום שיצרה היעדרות המדינה בשלבים הראשונים. זה יתרונם המובהק של הארגונים החברתיים: הגמישות ומהירות הפעולה. בעוד המדינה היא גוף כבד שנשלט (בצדק) על ידי רגולציות משפטיות וחובות לפעול בשוויון עם חשיבה תקציבית לטווח ארוך, הארגונים פטורים מכל אלה. הם יכולים לפעול מעכשיו לעכשיו. בלי מכרזים ובלי יועצים משפטיים. ככאלה הם מהווים חממה של יזמות חברתית ובית ניסוי לפתרונות חדשניים שכמותם ראינו בלי סוף בשבעת החודשים האחרונים. התלוויתי למתנדבים שהסתובבו בערים בדרום וסייעו לתושבים באמצעות קרש פשוט להתקין מנגנון סגירה לדלת הממ"ד מבפנים על רקע החרדות ממה שאירע באותו בוקר מקולל.
לתגובה האזרחית המדהימה היה יתרון נוסף. היא איפשרה למדינה לצאת מההלם שהייתה אחוזה בו ונתנה לפקידות פרק זמן נוסף להתכונן ולהכין פתרונות לטווחים ארוכים יותר. כמי שמתמחה בנושאים החברתיים זה שלושה עשורים ומכיר היטב את המערכים בנושא בעולם, חובה לשבח את הפעולה של רשויות השלטון שהצליחו בתקופה קצרה לשכן רבבות רבות של מפונים מהצפון ומהדרום, לבנות מערכת חינוכית חלופית לזו שפעלה באזורים המקוריים, ולהסדיר מנגנוני תשלומי חירום לקבוצות רבות בטווחי זמן קצרים. איני מכיר הרבה מדינות שהיו מצליחות להוציא לפועל תוכניות בסדר גודל כזה ובכזו מהירות.
אלא שכל זה קרה בלי יד מכוונת כשתחומי אחריות של רשויות ומשרדים רבים מתנגשים זה עם זה. מאחר שהסמכויות בנושאים רבים - מעובדים זרים ועד לקצבאות למפונים וסיוע למשפחות החטופים והפצועים האזרחים - נמצאות במספר משרדים, כל משרד הקים מוקד חירום משל עצמו ולא היה גורם שיתכלל ביניהם. גורם שיתווה את המדיניות ויתאם בין המשרדים השונים. בתיאוריה, זו הייתה אמורה להיות רשות חירום אזרחית (רח"ל), אך היא כבר מזמן יובשה כשסמכויות רבות הועברו ממנה לגורמים שונים ובעיקר לפיקוד העורף. בנוסף, הוקמו הפעם עוד שני גופים: מינהלת "תקומה" שאמונה על שיקום עוטף עזה, ו"מרכז השליטה האזרחי" שכפוף לקבינט החברתי-כלכלי והיה אמור לסייע בקיצור תהליכים. כל זה גרם לבלגן שבא לידי ביטוי כעת, בהיעדר פתרונות לטווח ארוך וכאשר האזרחים נמצאים בחוסר ודאות כאילו לא חלפו שבעה חודשים. לכך אחראי בעיקר גורם אחד: משרד ראש הממשלה, שרק הוסיף לכאוס ולא תרם למיגורו. והפער הזה בין המחדל המתמשך של מי שאמור לנווט מלמעלה לבין העשייה המופלאה של האנשים "הקטנים" מלמטה מהדהד את הסיפור הנורא של כל המלחמה הזו. ¿
הפער בין המחדל של מי שאמור לנווט מלמעלה לבין העשייה של האנשים "הקטנים" מלמטה מהדהד את הסיפור הנורא של המלחמה