סמ"ר דויד ששון (21), לוחם עוקץ מהיישוב גנות הדר שנפל בקרב בדרום רצועת עזה, ניהל יומן שבו כתב בין היתר על חוויותיו בקרבות בעזה.
במהלך הלווייתו, אליה הגיעו אלפי בני משפחה, חברים ולוחמים, הקריא אביו, טל, חלקים מיומנו. "מלחמה זה להחזיק בגדר חשמלית ולראות מי נשאר", כתב דויד, "כל אחד כאן יצא עם צלקת או פציעה. התקווה שלי היא לא לצאת עם כלום".
אמו, חגית, ספדה: "היית הגאווה שלנו, המלך של הבית. מצחיק, יפה תואר, שובר לבבות, הישגי ושאפתן, נלחם ואף פעם לא מוותר. רצית שוב ללכת לעזה, שוב לתת את מכת המחץ. היית מלח הארץ. תחסר לנו כל כך. המוזיקה שאהבת, הריקודים אחרי המקלחת, ההרגל לחזור מהצבא וישר לקנות בשר ולעשות על האש לכולנו. בפעמים האחרונות שהגעת רציתי לסגור אותך בחדר, אבל אתה היית עם לו"ז צפוף, מלא בחברים ובחברה. ועכשיו כולנו בוכים עליך".
היא סיפרה כי דויד "שמע מבן דוד שלו על 'עוקץ', וזה השתלב עם האהבה לכלבים והרצון לשרת ביחידה מיוחדת. כה אהבת את הכלב שלך, סיטקה".
בת זוגו של ששון, יעל, סיפרה בבכי: "אמרת לי: 'אם לא אני, אז מי?'. היית הגיבור שלי, ועכשיו אתה גיבור של מדינה שלמה. אהוב שלי, איזה עיניים טובות היו לך, איזה חיוך מדהים, והקול הכי מרגיע בעולם, שהתאהבתי בו. איך הלכת לי ככה? הבטחת שתשמור על עצמך ותמיד קיימת הבטחות".
האב, טל, סיפר כי עד מות בנו הוא עבר "חמישה חודשים של פחד, חמישה חודשים שאני בוכה עם כל משפחה שכולה, והנה גם אנחנו פה. הצטרפנו למשפחת השכול. בכל פעם שחזרת מעזה עישנו יחד סיגריית ניצחון. אתמול בלילה הסתכלתי לשמיים והדלקתי סיגריה של הפסד מוחלט. ילד קסם שלי, מלא יופי ונתינה. לא פלא שרצו אותך שם למעלה. אין הרבה כמוך".
חברו ליחידה של דויד, תמיר, ספד לו בבכי: "ששון שלנו. חשבנו הרבה איך להספיד אותך. תמיד היה לך את הדחף הבלתי מוסבר להיות ראשון. בקרב מגע, בבר-אור, בתדריך יציאה. הראית לנו מה זה כוח רצון טהור ורעל בעיניים. אהבת להגיד לנו: 'וואלה חרא, אבל לפחות אני איתכם', גם לפני המסע הכי קשה שהיה לנו. ישבנו אתמול כל הצוות להעלות זיכרונות ממך. לכל אחד הייתה סיטואציה שהצלת אותו בה עם החיוך שלך. תמיד תהיה לנו חתיכה חסרה בצוות".
