בבוקר שמחת תורה, בשעה רבע לשמונה, צילצל הטלפון של רות אסייג. זו הייתה בתה, רווית, לוחמת במשמר הגבול. "אני אישה דתייה וגם רווית שומרת שבת. אמרתי לבן שלי, שכבר היה לבוש לתפילה: 'למה היא מתקשרת בלי הפסקה? היא יודעת שאני לא עונה לטלפון בשבת'. אז הוא אמר לי: 'אם רווית מתקשרת, זה לא סתם'. ואז, בשעה 07:58, היא כותבת לי הודעה: 'תסגרו את הדלתות. יש חדירת מחבלים בכל הארץ'".
רווית התקשרה שוב, והפעם רות ענתה. "אמרתי לה: 'רווית, מה קורה?' והיא אומרת: 'אמא, יש חדירות מחבלים!' אמרתי לה שוב, 'רווית, מה קורה?' אבל היא ניתקה לי". רות מראה לי את מסך הטלפון. 7 באוקטובר 2023. שעה 08:17. ההודעה האחרונה של רווית: "אמא, אם קורה משהו, אני אוהבת אותך". וזהו. "כתבתי לה: 'רווית, בבקשה ממך תהיי בקשר כשתוכלי דחוף, אני לא עומדת בזה". אבל רווית לא ענתה. "זו הייתה הפרידה מרווית, המשפט האחרון שלה". חצי שעה אחר כך, אסייג כבר לא הייתה בחיים. היא נפלה בקרב גבורה במושב יכיני שבין שדרות לנתיבות, כשנכנסה לבדה לטהר מחסן שבתוכו הסתתר מחבל.
באותו יום, בשעה 12:30, הגיעו המבשרים אל בית המשפחה באשדוד. "ירדנו ליחידת הדיור במרתף, זה המקום הכי מוגן בבית. קראנו פרקי תהילים והתפללנו לשלומה של רווית. יש במרתף חלונות כאלה נמוכים, בגובה המדרכה, ופתאום אני רואה בחוץ זוג רגליים עם נעלי צבא. הבנתי מיד. צרחתי את החיים שלי. הם חיפשו מאיפה נכנסים לבית. מהצעקות שלי הם הגיעו לפתח הבית. מהפאניקה, הבת הגדולה שלי, עדן, התחילה להרביץ לקצין. הקצינה אמרה לי: 'את אמא של רווית חנה אסייג?' אמרתי לה כן. ואז נפלתי על הרצפה".
עדיאל בן השש הוא הנכד של רות, בנה הבכור של בתה, עדן גבאי. "מה קרה לרווית? איפה היא נמצאת?" שואלת עדן את עדיאל.
עדיאל: "בקבר".
עדן: "מה קרה לה?"
עדיאל: "היא מתה".
עדן: "נכון. אבל למה היא מתה?"
עדיאל: "היא נכנסה לתוך בית..."
עדן: "נכון, ואז היא ניסתה מה? להגן על מי?"
עדיאל: "על החיילים".
עדן: "נכון. היא הגנה על הרבה-הרבה חיילים. המון. גם עליך. ועלינו. על כולם, כל עם ישראל. אתה מתגעגע אליה?"
"כן".
לצד הגעגועים, רות כועסת על רווית. "היא חשבה רק איך להציל את האחרים במקום לחשוב על המשפחה. והיא השאירה אותנו עם הכאב הזה לכל החיים. אז בטח שיש פה כעס".
