אחד המקומות האהובים עליי בארץ הוא חצר תל חי. בכל ביקור בצפון אנחנו מגיעים לומר שלום לאריה השואג ולנשום את האוויר המתוק של הגליל העליון. יוסף טרומפלדור, גיבור תל חי, נודע בעיקר בזכות אמירתו "טוב למות בעד ארצנו", אבל בעיניי יש אמרה אחרת שלו שכוננה את הסיפור הישראלי לא פחות. "חסר גלגל? אני הגלגל. חסרים מסמר, בורג, גלגל תנופה? קחו אותי", כך הגדיר טרומפלדור לז'בוטינסקי את דמותו של החלוץ העברי במפגש ביניהם ב-1916. המשפט הזה הוא אולי תמצית הישראליות - היומרה, המוכנות לקפוץ בראש, האמונה שאין משימה קטנה מדי ואין משימה גדולה מדי. גם מה שנראה בזוי וגם מה שנראה בלתי אפשרי - הם המשימות שלנו. ובהינתן הרצון - תבוא גם ההצלחה.
ב-7 באוקטובר התהפכו חיינו, אבל באותו יום ממש גם התגלו הכוחות האדירים של החברה הישראלית. חברה שתוך שעות ספורות הרימה מערכי סיוע מורכבים ומסועפים, תוך ימים ידעה לתת מענה יעיל, מהיר וחם לכל צורך שעלה מהשטח. בתוך ההלם, האובדן, ההלוויות, הסיוטים – המוני בית ישראל הוציאו לעצמם צו 8 והוכיחו שכשצריך גלגל יש פה מדינה על גלגלים.
הכוח המדהים של מיזמי הסיוע וההתנדבות לא היה רק טוב הלב של האזרחים או הנדיבות שלהם. הניצוץ שהפך את הסיוע האזרחי לתופעה חסרת תקדים בכל העולם נעוץ ביוזמה. האזרחים לא חיכו שהמדינה תקרא להם, אלא לקחו את המושכות בידיים. באופן כמעט אוטומטי ציבורים שלמים תיעלו את הכאב והזעם ליזמות. במקום שיפעילו אותם, יבקשו מהם או יגייסו אותם – הם קפצו בקפיצה נחשונית אל תוך ים המשימות. מי לשדה הקרב, מי למטבח עם קולפן תפוחי אדמה. אין צורך שלא מצאו לו מענה. חיות נטושות, כביסה מלוכלכת, ליווי פצועים, איוש הלוויות, השאלת דירות, שינוע חפצים, שעשוע ילדים, איסוף תרומות, שיפוץ בתים. בכל מקום שבו המדינה כשלה, גימגמה או השתתקה – הגיעו האזרחים וזינקו על האתגר. הם עשו את זה בלי חשבון, באימפולסיביות וחוצפה ששמורה רק לאנשים שבאמת אוהבים את המקום הזה.
היזמות הזו היא אולי אחד הנכסים הכי משמעותיים שלנו כחברה. זו אותה יזמות חלוצית של טרומפלדור וחבריו, שחרשו אדמת טרשים וייבשו ביצות והצליחו לדמיין שיום אחד, על האדמות האלו ממש, יקום בית לאומי לעם היהודי. אותה יזמות שהפכה את ישראל לסטארט-אפ ניישן, אומה שבניה ובנותיה מצטיינים בהמצאות וחידושים. החלוציות הייתה התשובה היחידה לרגע שבו גילינו שהמדינה התקלפה מעורה, ולמעשה שום מנגנון שלה לא הצליח להתעלות אל גודל השעה.
בימים הכי קשים ומנוכרים שידענו, על סיפה של מלחמת אחים, היו מי שבחרו צד. להיות בצד של החברה הישראלית כולה. בצד שיוזם ונותן ומתנדב מתוך אמונה שלעשות טוב יוביל לעוד טוב שיגיע. וההבנה הזו חוצת מגזרים. זהו לא רגע מתקתק של אחדות מזויפת, אלא להפך – רגע של עמל. תקופה שבה אנשים מוכנים להתאמץ מאוד, להזיע, להשקיע זמן וכסף – בשביל להיטיב, ולו במעט, את המציאות פה. רגע שבו רואים את הצורך שזועק – מבתי החולים, מחדרי המפונים, ממשפחות החטופים, ופשוט מתייצבים. לא בגדול, לא בשביל לפתור את כל הסבך, אלא פשוט בשביל לתת יד. כמיטב היכולת, ועוד קצת.
תל חי היום שוממה. שני חבלי ארץ ענקיים מפונים מיושביהם ואיש לא יודע מתי ואיך יוכלו לשוב הביתה. דווקא עכשיו אנו נדרשים לרוח החלוצית יותר מתמיד. להתייצב איש כמיטב יכולתו, אישה כמיטב כישוריה, ולהכריז: צריך גלגל? אני גלגל. רק משם תוכל להתחיל התקומה.
"האזרחים לא חיכו שהמדינה תקרא להם, אלא לקחו את המושכות בידיים. ציבורים שלמים תיעלו את הכאב והזעם ליזמות. במקום שיפעילו אותם, יבקשו מהם או יגייסו אותם - הם קפצו בקפיצה נחשונית אל תוך ים המשימות"
"בימים הכי קשים ומנוכרים שידענו, על סף מלחמת אחים, היו מי שבחרו להיות בצד של החברה הישראלית כולה. בצד שיוזם ונותן ומתנדב מתוך אמונה שלעשות טוב יוביל לעוד טוב"
