מרבית בני האדם נולדו עם יכולת אמפתיה, חמלה והקלה על סבל של אחרים. זה בנוי בתוכנו מלידה גם ברמה הנוירולוגית. כשאנחנו רואים מישהו מפגין סבל גופני כמו בכי או כאב, נדלקים אצלנו במוח אזורים שמקבילים לאזורים של מי שחווה את הסבל בעצמו. זה הבסיס הביולוגי של האמפתיה לאחר.
אחרי 7 באוקטובר, הסבל הנורא ותחושת חוסר האונים שהסיטואציה הזאת הביאה איתה, התעורר בקרב רבים מאיתנו רצון להילחם בחוסר האונים הזה. מכיוון שנחשפנו לעוצמות של רוע, סדיזם ואכזריות, האפשרות שלנו לשנות כיוון, ולגלם בפעולה שלנו את הכוחות של הטוב האנושי, היא משאב פסיכולוגי בפני עצמו. ההתנדבות נותנת לנו תחושת משמעות, חיבור לערכים וחיבור לאנשים אחרים.
ברגע שאנחנו מתחילים להתנדב, ואלה נתונים מחקריים, אנחנו מרגישים רמה גבוהה יותר של בריאות, פחות חרדה ודיכאון, יותר שביעות רצון מהחיים. גם להיבט החברתי של התנדבות קבוצתית יש משמעות, מצד אחד לעזור לאחרים, ומצד שני להיות עם אחרים, ולא לבד.
ההתנדבות גם תורמת לשיפור הערך העצמי שלנו, ומעניקה לנו תחושת משמעות. בתקופות קשות מאוד, כמו זאת שעוברת על ישראל כיום, אחרי השלב של ההישרדות הבסיסית, אנשים מחפשים משמעות והתקרבות לטוב, כמו שכתב הפסיכיאטר היהודי ויקטור פרנקל, ששרד את השואה במחנה ריכוז. בספר המפורסם "האדם מחפש משמעות" שפורסם מיד לאחר השואה כתב כי "צריכים היינו ללמוד בעצמנו, וללמד את האנשים המיואשים, כי בעצם לא הייתה חשיבות למה שאנחנו קיווינו לקבל מהחיים, אלא למה שביקשו החיים לקבל מאיתנו".
השילוב של משמעות, תקווה ועשייה הוא קוקטייל ההישרדות הפסיכולוגית.
חשוב לזכור שכל התנדבות עוזרת, גם השקעה של חצי שעה, בהתאם לכוחות הנפשיים שלנו. ברור שאנחנו בכוחות מדולדלים במלחמה מעייפת, קשה וסוחטת. כל אדם יכול לבחור את מידת ההתנדבות שלו, להקשיב לעצמו ולגופו ולהחליט כמה משאבים הוא יכול להעניק לאחרים.
מעשים כאלה של התנדבות מרשימה גם מעוררים תקווה לעתיד. מניקוי בתים בעוטף עזה ועד השקעה בחקלאות, זאת מעין הטלת עוגן קדימה באופן מוחשי. פעולה למען העתיד של כולנו.
להיות בצד שמקבל התנדבות יכול להיות מאתגר. למשל המפונים, שפוגשים את המתנדבים ונאלצים להיעזר במי שהיו זרים עד לפני רגע. אבל האמת היא שלאמץ את העמדה של "זה מגיע לי" זה מאפיין של בריאות. מותר לאנשים להאמין שמגיע להם להיעזר באחרים. לאנשים קל יותר להתמודד עם משברים כשהם יודעים שמגיע להם גם לקבל.
מצד שני, לפעמים חלק מהאנשים חווים משבר זהות, כאשר אנשים שהיו רגילים להיות הנותנים והפעילים, צריכים להפוך להיות המקבלים, לפחות לפרק זמן מסוים. למשל אמא שנהגה להאכיל את כל המשפחה ועכשיו פתאום אין לה מטבח, או ראש משפחה שניהל את העסק ומשק הבית ועכשיו סגור רוב היום בחדר קטן במלון.
בזמן המלחמה, כמו הרבה אנשי טיפול, ניסיתי להתגייס לסייע ללא עלות לאנשים שהמצב הביטחוני השפיע עליהם והיו לא מעט כאלה עכשיו. בנושא של טיפול חירום המדינה לא הצליחה לכסות את הטיפול בכולם ולסדר את הנושא. גם היום המדינה לא נותנת מספיק. ¿
לילך קורן היא פסיכולוגית קלינית ומפעילה בימים אלה עמוד פייסבוק בתחום. https://www.facebook.com/clinicalpsyIsrael
