"אני כותב יומן יומי, משהו קצר כזה כל יום. אם בא לכם אני יכול לפרסם פה גם. לא משהו סודי, משהו במילים שלי, בחוויות שלי, בדברים שאני עושה" – כך כתב רס"מ (מיל') דניס יקימוב (33) בקבוצת הווטסאפ המשפחתית שלו לפני מספר חודשים.
הם אמרו לו "כן" כמובן. בהלווייתו של יקימוב, לוחם בפלוגה המסייעת של גדוד 17, סיפרה אחותו, דיאנה: "הייתי קוראת כל סיפור שלך". על היומן שכתב ושיתף היא אמרה: "אפרסם את הספר שלך – וזה יהיה קורע לב כי לא יהיה לו סוף".
יקימוב, תושב באר-שבע, נפל בקרב ברצועת עזה ב-2 במארס. את היומן התחיל ב-19 באוקטובר, אז כתב: "כל אחד במחלקה פה סומך עליי בעיניים עצומות. עשיתי עוד תרגיל חובשים שהיה ממש טוב. אפילו קיבלתי מחמאות. כשסיימנו את התרגול יצאנו למרכז פלוגה. היו שם כתבים בליווי דובר צה"ל. אני, החבר הענקי שלי ועוד חבר לפלוגה סיפרנו קצת על איפה פגשה אותנו המלחמה ובסוף הקדשנו שיר, 'ניצחת איתי הכל' של עמיר בניון".
יקימוב תיאר ביומן את החלומות שלו במהלך המלחמה. "ישנים טוב, אבל החלומות מוזרים", כתב, "מצד אחד חלומות על הבית, חופש, משפחה. מצד שני, חלומות מלחמה מוזרים. אני זוכר חלום בלהות שבו רדפו אחריי ואני ברחתי".
באחד העמודים הוא תיאר סצנה ציורית: "שבע בבוקר, ההתחלה של הפסקת האש. ערפל כמו בסרט 'להציל את טוראי ראיין'. עזתים התחילו לצאת מהמחילות שלהם כמו פטריות אחרי הגשם, מסתכלים על כל הנזק וההריסות. היה להם פרצוף המום של צער, פחד, כאב, אבל בטח לא כזה כמו של משפחות הנפגעים מאותה שבת שחורה".
יקימוב כתב גם על המציאות ההזויה בעזה. "ניסינו להיכנס 'שקט', מינימום פגיעה בבתים כי יש שם בית חולים, בית ספר, בית ספר לנזירות, בית נזירות וגן ילדים", סיפר, "אבל המחבלים מנצלים את ההומניות שלנו. אותי בהתחלה הפתיע איך חמאסניק יכול לגדל ילדים עם חדר ילדים יפה כמו בבית של כל אזרח רגיל. חדר עם ברבי, ספיידרמן, מחברות של ילדות, צעצועים. חדרים שצבועים בוורוד ושידות ילדים חמודות שמזכירות לי את הבת שלי. ובחדר ליד יש לו קלצ'ניקוב ומסמכים של חמאס, מודיעין על כוחות צה"ל, אמצעי לחימה ומה לא. המחבלים גם השתמשו בהקלטות של הילדים. כמה לוחמים שמעו מבית סמוך ילדים בוכים, קוראים 'אמא' ו'אבא'. זאת מלכודת של החמאס".
בין היתר כתב יקימוב על הגעגועים, על צלף שפיספס אותו כמה פעמים, על הניסיונות לשמור על מוראל גבוה. אבל מעל הכל בלטה האהבה שלו לבתו דנילינה בת השבע. "אני מרגיש את הקושי של החיילים שמנותקים מהמשפחה, מהילדים", כתב, "שיחות הווידיאו הן לא בדיוק פתרון, יותר כמו פלסטר. הבת שלי מתגעגעת אליי יותר מלכל דבר. רק השיחה איתי מרגיעה אותה".
כשנכנסה אחת מההפסקות האש לתוקף, כתב יקימוב: "ראיתי עזתים שלוקחים מהבית את כל מה שהם יכולים ועוזבים את צפון רצועת עזה ברגל, עם הראש למטה. עדיין מוקדם להגיד שזהו ניצחון, אבל אנחנו בהחלט בדרך לשם. כרגע יש בי תחושה טובה. נחזיר את החטופים הביתה ואת השקט לכל יישובי הדרום".
