שבוע אחרי פרק יום השואה של "שקשוקה", שעורר ויכוחים ודיונים שרק הצדיקו את קיומו, בכאן חינוכית העלו את סכום ההימור: פרויקט עלילתי ראשון – ולא רק בענף הילדים והנוער – על ההתמודדות עם 7 באוקטובר, בדגש על הקושי הכרוך ביום הזיכרון המתקרב. במידה רבה, התעוזה הדרושה כדי להפיק ולשדר את "הדברים שהלכו לאיבוד" גבוהה בהרבה: השואה לעולם תישאר האסון הנורא מכולם אך הניסיון לדבר על הזיכרון שלה נמשך עשרות שנים, ואילו 7 באוקטובר נוכח בחיינו שבעה חודשים. בנוסף, המיני־סדרה של עדן גוריון, יאיר פרי והבמאי רומן שומונוב לא נשענת על מותג מוכר ואהוב כמו "שקשוקה".
כל זה רק הופך את ההישג של "הדברים שהלכו לאיבוד" למרשים למדי, בוודאי בהתחשב בזמן הקצר שבו היא נוצרה. בניגוד ל"כל עוד בלבב", סדרה של החינוכית מלפני שנתיים שעסקה ביום השואה מנקודת מבט עדכנית, שלושת הפרקים מעמידים סיפור חזק ועשיר, שמצליח תוך פחות משעה וחצי (במצטבר) להקיף שורה של נושאים מורכבים ולגעת כמעט בכולם באופן יצירתי, אינטליגנטי ורגיש.
במרכז העלילה ניצבת רונה (אחינועם מויאל), שאחותה הגדולה דניאלה (אנה סטפני) נרצחה בפסטיבל נובה. בדומה לגיבורה ב"כל עוד בלבב", רונה מרגישה ניכור עז כלפי הסביבה שמצפה ממנה "לזכור" במובן הממלכתי והממסדי, בעוד היא בטוחה שמדובר במחוות ריקות, שלא מכבדות את האופי של אחותה (שהייתה סולנית להקת פופ) ובעיקר לא את הכאב שלה. לקראת טקס יום הזיכרון של בית הספר, רכזת השכבה אסתי (ריטה שוקרון) משכנעת אותה להשתתף ומשדכת אותה לאורן (ברק שמואל דרקסלר), שאביו נפל בקרב עשור קודם ושמתחיל את המסע בקצה הקונפורמיסטי של סקאלת הזיכרון.
מה שמתחולל מכאן יכול למלא מערכי שיעורים עד קץ הדורות, אבל היופי בסדרה טמון באופן שבו היא שוב ושוב מתחמקת ממלכודת ההרצאה הפדגוגית. האחריות לכך היא בראש ובראשונה על התסריט (מהשפה ועד הטוויסטים) וניכר שהוא נכתב מתוך אמפתיה ורצון כן לשוחח עם קהל היעד (נוער, לא ילדים וילדות) בגובה העיניים ומבלי לשעמם אותו. וגם כשהדיאלוגים גולשים לדידקטיות הם נושעים בזכות הליהוק של מויאל הכריזמטית להפליא והבוגרת להחריד, שמפיחה בהם אנושיות ואמינות.
ומעל הכל, "הדברים שהלכו לאיבוד" מפגינה מודעות גבוהה ליומרנות של עצמה. על השאלה האם זה לא "מוקדם מדי" היא משיבה באמצעות דמויות מקסימות וסצנות מרגשות (במיוחד בפרק הסיום), ואלה מבהירות שהעניין הוא לא אם זה "מוקדם" או "מאוחר": אם הדברים יוצאים מהלב, הם אף פעם לא ילכו לאיבוד.
בקטנה
במהדורה המוקדמת של חדשות קשת אמר ניר דבורי ש"אם האמריקאים לא רוצים שנפגע בחפים מפשע, ברפיח או בכל מקום אחר, עדיף לתת לנו את הכלים המדויקים הללו". לפי הבעת פניו המדושנת נראה שהוא ממש מרוצה מהטענה המחוכמת, אך ייתכן שזאת הזחיחות הרגילה שלו. בהמשך, כשעמית סגל אמר שצה"ל לא התכונן למלחמה בשתי חזיתות, דבורי כמובן נעלב בשם הבוסים והסביר שצה"ל התכונן אבל למערכה שתימשך חודש. גם זה לא היה מדויק, כפי שהבהירו איתן כבל ועפר שלח, אבל מה זה חשוב: לא רק שהמלחמה נמשכת שבעה חודשים, גם האבסורד שבו ניר דבורי הוא פרשן צבאי בכיר לא הולך לשומקום.
סיפור חזק ועשיר שמתחמק מדידקטיות. "הדברים שהלכו לאיבוד"
