את הרגע הזה לא אשכח עד אחרון ימיי. הימים ימי צוק איתן. הגעתי לבית משפחה שכולה בפרדסיה. בסלון הבית ישבו אבא ואמא שעולמם חרב עליהם. לצידי ישב השר עמיר פרץ. האמא, מדם ליבה, צעקה עלינו. אלה היו זעקות כאב שמלוות אותי עד עצם היום הזה. עד עכשיו אינני יודע אם את מותו של בנה ליווה מחדל כזה או אחר. אבל ידעתי שיש לי משימה אחת: להשפיל מבט. להחריש. להקשיב. לכאוב.
אני זוכר את החזרה לרכב, את הבכי הבלתי נשלט בחסות הווילונות של רכב השרד. חלפה שנה. התקשרתי לאמא וביקשתי להיפגש. מאז אנו חברים.
בימים הקרובים אחדש את הקשר עם משפחת דגן, וגם עם משפחות יפרח, כרמלי ותעסה. אליהן יצטרפו משפחות לוי, נגרי, שמיר ועוד כאלה שבניהן נפלו במלחמה האחרונה. צריך לבוא, להקשיב ולהחריש.
על מזכיר הממשלה מוטלת בימים הללו משימה קדושה: שלא תהיה משפחת נופלים, נרצחים או חטופים שבה לא יבקרו שרים בכירים. אני יודע שזה לא נעים, אני מניח שיטיחו בכם דברים קשים. אבל זה חלק מתפקידכם. לא נבחרתם רק כדי שימחאו לכם כפיים. עליכם לקחת אחריות ולהשתתף בכאב של אחרון האזרחים.
פעם אחר פעם אני שומע ממשפחות נרצחים את הטענה: "אף נציג ממשלה לא ביקר אותנו, איש לא דיבר איתנו". לא ברור לי מתי שרי הממשלה החליטו שביקור משפחות, כל סוגי וגוני המשפחות, הוא לא חלק מהתפקיד שלהם.
לכו לבקר. לא רק את נופלי ונופלות צה"ל הגיבורים אלא את משפחות כל הנרצחים. תקשיבו לזעקה. תשפילו מבט. גלו ענווה. הושיטו יד. חבקו. אל תתרצו. אל תסבירו. אל תבטיחו הבטחות חלולות. זה לא בושה לבקש סליחה. שבו, תנו להם להרגיש שאתם יודעים להרגיש את פעימות הלב של אבא שבנו נרצח, אמא של שבויה, או אח של חלל.
תפגשו בכל היתומים והיתומות. אל תפחדו לספוג צעקות בעצרות זיכרון. כשלעצמי, אני מעדיף שכולנו נשמור על קדושת היום, על קדושת הטקסים הללו. אבל אם יצעקו אליכם, אל תענו. אל תנזפו. אתם לא המחנכים של הורים שכולים, אתם לא חשים בכאב, באובדן או באי-הוודאות החמורה מכל.
מנהיגות נמדדת ברגעים של מצוקה, מנהיגות נמדדת ברגעים של כאב. לצערי, חלק ממנהיגינו פוחדים ממפגשים טעונים. מפגשים מהונדסים הם בריחה מאחריות.
מי שרוצה לקבל את הזכות להצביע על יציאתם של בנינו לקרב צריך לקבל אחריות על הנחמה, החיבוק והתמיכה.
שרים ושרות יקרים,
לכו לבתי האבלים. לכו לבתי משפחות השבויים. אל תחמיצו אף בית של משפחת נרצחים. מאופקים, משדרות, ממסיבת הנובה, מבארי, כפר עזה או נחל עוז. אל תתחשבו בהשקפת עולמה של המשפחה, קראו לפני כן על הנרצח.ת, למדו משהו על אורחותיו, על פועלו, על תרומתו לעולם.
תשומת לב מיוחדת תנו למספר הבלתי נתפס של היתומים והיתומות. תנו להם תחושה שאתם, המדינה, תהיה להם לבית.
רגישות, אנושיות, תמיכה ונוכחות הן אחד המפתחות לשיקום החברה הישראלית של אחרי 7 באוקטובר.
