היום, בדיוק לפני שבעה חודשים, נחטפו 252 ישראלים - נשים, גברים, קשישים וטף - ונעלמו מהעין, כאילו בלעה אותם המנהרה.
252 שמות ופנים זה בלתי נתפס - אבל דווקא המרחק הבלתי אפשרי בין 252 החטופים לבין רוב רובו של הציבור הישראלי הוא זה שיצר את הקרבה. כל מי שהדליק בליבו את נר התקווה חיפש דרך להרגיש ולהנגיש את הדאגה שלו לשלומם. בחוגי הסריגה (טרנד שנולד בפרוץ המלחמה) נשים סרגו את "הסוודר של נועה ארגמני". לא זה שכיסה את כתפיה כשהובלה בטנדר ועיניה קרועות מאימה, אלא הסוודר הצבעוני שלבשה בצילום מהטיול הגדול שלה, במזרח. הוא הפך ל"סוודר של אושר".
כשהתוודעתי לאופנה החדשה שאלתי את הסורגת אם היא לא גורמת להנצחתה של נועה ארגמני בעודה בחיים. ביני לביני חשדתי שהיא תופסת טרמפ על החטופה היפה לצורכי פרנסה. אבל היא, בחיוך של אחת שנשארת בשנטי גם כשכל העולם אנטי, אמרה לי: "אני לא לובשת את נועה כדי להנציח אותה, אלא כדי להרגיש אותה עליי ואיתי. תחשבי איזה קטע יהיה כשאלבש את הסוודר של נועה בפגישה הראשונה שלי עם נועה".
"את תיפגשי עם נועה ארגמני?" שאלתי, "איפה?" היא המשיכה לחייך. "מה זאת אומרת?" השיבה, "כאן, בישראל. אולי בבאר-שבע, אם היא תחזור לאוניברסיטה. היא בטח תיסע קודם לאמא שלה, באיכילוב. כל יום אני מתפללת שאמא שלה תחזיק מעמד ותזכה לחבק אותה".
רק ברגע הזה קלטתי אותה עד הסוף. היא חיה את העתיד לבוא כאילו היה ההווה, וכך היא מייצרת לעצמה תקווה שאולי לא תתגשם. אבל במציאות המטורפת שבה אנחנו נדרשים להתנהל, התקווה היא זו שמעניקה לה כוח להמשיך את החיים. במציאות החדשה שטוותה, היא כבר מצלצלת אליי ומבקשת שאזרוק מילה טובה באוזני מי שצריך כדי שתוכל לפגוש את נועה: "ספרי לו כמה הרבה עשיתי כדי לשמור אותה בתודעה".
בפוסט שהכה גלים כתבתי שמעולם לא עיכלתי את המספר "שישה מיליון", ושהחיבור המשמעותי שלי עם השואה נוצר רק במסע החמישי שלי לפולין, כשראש המשלחת הציע לכל משתתף לבחור לו יהודי אחד שלא שרד. ואצלנו, בשבעת החודשים האלה, מתרחבת התופעה של "אמץ חטוף". כל אדם הולך בעקבות נטיות ליבו ומכניס למחזור הדם שלו אדם שלא פגש מעולם. אמנם זה קשר חד-צדדי, אבל זה פלסטר לנשמה. חברה שלי התאהבה בסבתא על הקולנועית. אני, מודה ומתוודה, התאהבתי בשני הג'ינג'ים, אריאל וכפיר ביבס, במיוחד אחרי שקרוב משפחתם שלח לי סרטון שבו הגדול שר את "איפה העוגה". כשאחד מנכדיי חגג יום הולדת שנה בסמוך ליום הולדתו של כפיר, דמיינתי איך הג'ינג'י המתוק עושה את צעדיו הראשונים בחושך.
יומיים לתוך התופת, התמלא השולחן שלי בפתקים ומחברות. כשחבשתי את שני הכובעים הרפואיים שלי (אשת רופא ואמא של רופאה), למדתי מי מהם סובל מקוליטיס ומי נחטפה ללא משקפי הקריאה ולמי אין תרופות. ובכל פעם שהאזעקה הריצה אותי לממ"ד עם שתי נכדות ושני כלבים, נזכרתי בסרגנית שיודעת לייצר תקווה.
אז זה מה שאני מתחילה לעשות היום, שבעה חודשים אחרי: מייצרת תקווה לחזרתם. אשמח אם תצטרפו אליי ותתחילו לדמיין שהחטוף שלכם, שרק אתמול חזר מהשבי, קופץ לקפה. או מתחיל לדבר ולא סותם. או סתם יושב מולכם ושותק. מי יודע, אולי המחשבות הטובות סופן להתגשם.
אמן.
