הדגש בסיקור הנאומים של ראש הממשלה לציון יום השואה – שלשום ביד ושם ואתמול בכנסת - התחלק לשניים: המסרים שנוגעים להמשך המלחמה, והאופן שבו בנימין נתניהו רואה את טבח 7 באוקטובר ביחס לשואה. הדיונים בתוכניות האקטואליה נעו בין שני הצירים: מה נתניהו רצה להגיד לציבור, מה ביקש לומר לנשיא ארה"ב ולמה היה לו דחוף לפתח נוסחה ביזארית, לפיה 7 באוקטובר כפול 5,000 שווה שואה.
כל אלה נקודות רלוונטיות וחשובות, אבל די מדהים להיווכח כיצד בטלוויזיה מוותרים על קונטקסט טלוויזיוני: כשנתניהו אמר את הדברים הוא נראה ונשמע, ובכן, על הפנים. גם התנהלותו מול המצלמות אמורה לעורר תמיהות, ודאי ביחס למי שבעצמו טרח לנפח כל נאום שלו לפסטיבל. שלשום, למשל, התנועה שלו הייתה כבדה, מבטו קר והרטוריקה הקודרת ממילא נעדרה כל זיק של חיוניות. הוא חזר לעצמו רק לרגע, כשעבר לאנגלית (עניין חריג כשלעצמו וניכר שהתכונן אליו), כולל תנועת יד מלאת ביטחון סביב הפאנץ'.
אתמול נתניהו נראה אפילו יותר גרוע. ובעיקר, בנאומו הוא הצליח לשגות בתאריך הכי מפורסם בתולדות המדינה. כנראה שיותר ישראלים וישראליות יודעים מה קרה ב-7 באוקטובר מאשר ב-29 בנובמבר. אבל נתניהו התבלבל ודיבר על "7 בנובמבר" ואז תיקן. האבסורד הוא שהקטע כן הוקרן משום שכלל את השורה הכי משמעותית ובעייתית בנאום ("הקטל בשואה שקול ל-5,000 שבעה בנובמבר...אוקטובר") ובכל זאת נרשם עיסוק בתוכן ולא בפדיחה, מלבד שיח קצרצר ב"אזור מלחמה" של חדשות רשת. נותר רק לדמיין את הסיקור, ולא רק בערוץ 14, אם ג'ו ביידן היה מתבלבל כך והאם היה מואשם רק בדמנציה או גם באנטישמיות.
גם קודם לנאום התרחשה אפיזודה מעט משונה, שדוברה ברשתות אך לא על המסך: בזמן שהלהקה הצבאית ביצעה את "לכל איש יש שם", נתניהו צולם כשמבטו מורכן ועיניו נראות עצומות. יו"ר הכנסת, שישב לשמאלו, הטה את ראשו כדי ללכוד את תשומת ליבו של מישהו וחיווה לכיוון נתניהו. אין לדעת אם זאת אכן תקרית של צניחת עפעפיים וניסיון לצמצם נזקים, אבל זוהי לכל הפחות פרשנות סבירה. אגב, לא נורא: זה קורה לאנשים צעירים, בריאים וערניים בהרבה מגבר בן 74 עם עבודה די מלחיצה.
אלא שזאת בדיוק הסיבה שקיים עניין רב לציבור בהטלת זרקור על כל המכלול הנ"ל. זה בוודאי נכון כשלוקחים בחשבון שנתניהו ולשכתו לא סובלים מעודף אמינות. אלא שאפילו בתוכנית של רפי רשף דיברו על היעדרותה של שרה נתניהו מהטקס ביד ושם ולא על בעלה. "עליו אני רוצה תשובות", אמר יאיר שרקי, "על הבריאות שלו, על מה קורה איתו, על קבלת ההחלטות שלו". מצוין, רק שכדי לקבל תשובות צריך לשאול שאלות.
בקטנה
מי היה מאמין שמכל הסרטים, הסדרות והכתבות לציון יום השואה, חוויית הצפייה הקשה והמטרידה ביותר תיגרם עקב חשיפה למפגש בין הזמרת אודיה ופרופ' גבריאל מוקד, במסגרת פרויקט "מעלים זיכרון", שבו משפיעניות ומשפיענים מבקרים ניצולי וניצולות שואה. התאונה שבה רואים כוכבת צעירה שאפילו לא טרחה לעשות גוגל על אחד מאנשי הספרות החשובים בתולדות המדינה ("שמעתי שאתה פרופסור") נמשכת רק חמש דקות, אבל בהחלט יצא מזה "לזכור ולא לשכוח".
