סם זאלץ הוא חולה פוטבול, חולה על האיגלס, הקבוצה של עיר הולדתו, פילדלפיה, חולה על התחרותיות, האווירה. הבעיה של זאלץ הייתה שהוא לא היה יכול לשחק פוטבול. לא הייתה לו שום בעיה רפואית, אבל בתיכון שבו הוא למד לא ממש הציעו חוגים בפוטבול, אלא יותר בכיוון של פרשנות לשולחן ערוך.
זאלץ למד בישיבה. הוא כל כך רצה לחוש את החוויה המיסטית-רוחנית של פוטבול מכללות שהוא החליט להצטרף לטקסס איי אנד אם, אבל אחת מדרישות המינימום כדי להתקבל לנבחרת הפוטבול, היא ניסיון של שלוש שנות משחק בפוטבול תחרותי בתיכון.
זאלץ התחיל להתאמן במגרש סמוך למגרש האימונים של הקבוצה, בדיוק בשעות שזו מתאמנת. בבוקר היה מניח תפילין ומתחיל לרוץ, קסדה מעל לכיפה, שעתיים עד חמש ביום, לומד להתאמן מיוטיוב, בונה מגרשים ויריבים דמיוניים מפחי זבל, דחלילים, מה לא. המאמנים לא הבינו מי המשוגע הזה, עד שלקבוצה היה חסר רץ אחורי, ואחד מהעוזרים שאל אם הוא רוצה להצטרף, בלי מבחן, למשחק יומיים לאחר מכן. "אני לא יכול", אמר לו זאלץ, "זה יום כיפור".
ועכשיו הוא משחק 2,400 קילומטר הרחק מהוריו, מהקהילה שלו, רודף אחרי החלום. אחד מהסגל בקבוצה שהיא אחת המגייסות המבוקשות במדינה. השחקן היהודי היחיד בפוטבול קולג'ים. על הגב שלו הוא נושא את הספרה 39, לציין את 39 המלאכות האסורות בשבת.
