בסופו של יום, מין ומוות הם הנושאים הכי חשובים שיש, ויהודית הנדל חקרה אחד מהם לעומק. חורבן ושמד הטילו צל על קובץ סיפוריה הראשון, 'אנשים אחרים הם' (1950), שחרג מן הקו הנרטיבי המקובל של סופרי תש"ח כשהסיט את המבט מיפי הבלורית והתואר אל פליטי השואה הלא-צברים שהסתננו בין השורות. קדרות המוות ניצבה במרכז 'הכוח האחר' (1984), ממואר אקספרסיוניסטי ומלנכולי שפירסמה לאחר שתיקה ארוכה בעקבות מות בעלה, הצייר צבי מאירוביץ. השאלה כיצד נמשכים החיים לאחר רצח המוני ליוותה את 'ליד כפרים שקטים' (1987), ספר רשימותיה על אודות מסעה לפולין, ארץ הולדתה. חקירת המוות והאופן שבו חיים איתו הגיעה לשיא ב'הר הטועים', הנובלה שפירסמה ב-1991.
קשה יהיה לתמצת את עלילת הספר כיוון שלא הרבה מתרחש בו. שני זוגות של הורים שכולים — אמירה ושמוליק רון, מאירה ואריאל — ניצבים במרכזו, ועיקר עיסוקם הוא טיפוח כפייתי כמעט של צמחיית בית העלמין הצבאי שבו נטמנו בניהם. מן הרמזים ששוזרת הנדל בסיפור אנו מבינים כי בניהם נפלו כ-16 שנה קודם לכן, בקרבות מלחמת יום הכיפורים. אילו נשארו בחיים, היו הנופלים במחצית השנייה של שנות ה-30 לחייהם, מתקרבים לגיל שבו היו הוריהם בזמן נפילתם. הנדל, המתלווה אל ההורים, מתבוננת מן הצד על ניסיונותיהם הכושלים לארגן את חייהם מחדש ומצותתת לשיחותיהם. "אני מנסה לא לספור כמה ימי-הולדת כבר עברנו פה", אומרת אחת האמהות השכולות המתבוננת בקבר בנה, "אבל בתוך הבנאדם יש איזה שעון שסופר לבד. מנסים לא לספור אבל השעון הזה סופר לבד".
"ההר", שם הקוד שניתן לבית-העלמין הצבאי, הופך למוקד עלייה לרגל להורים, למעט אמירה, שכבר אינה מסוגלת להמשיך ולנסוע. לעומתה, בן זוגה שמוליק רון מתקשה להישאר בבית, ודומה כאילו נסיעותיו התכופות לבית הקברות הן גם הזדמנות לפרוץ מחוץ לכותלי הבית הסוגרים עליו כבית סוהר. ואילו עבור הזוג השני, תחושת התקיעות אינה מתבטאת ביחס למקום הפיזי אלא במאבק נואש בזמן, בתחושה שהם כלואים בהווה נצחי: בעוד אריאל מקליט תוכניות דוקומנטריות ששודרו בטלוויזיה, מאירה אף פעם לא מחמיצה את תחזית מזג האויר. הוא מביט לאחור ומנסה נואשות לשמר את העבר ("הוא הקליט למשל סרט על ועידת ואנזה, את חושבת שהוא יראה את זה פעם? מה הוא צריך את ועידת ואנזה?" מתלוננת זוגתו באוזני המספרת), ואילו היא מתנערת מאדישותה לרגעים ספורים כאשר מדברים על העתיד הנראה לעין, אם זה עומס חום צפוי ואם עוצמת הרוח, רק כדי להיכנע עד מהרה לאותה תחושה ש"זהו, כל יום אותו הדבר".
הנדל, יותר משהיא מספרת, מתבוננת ורושמת, היא הופכת עצמה לאנתרופולוגית המדווחת באופן ענייני על תצפיותיה מהשדה: על מלאכת הגינון האובססיבית, על הניסיון של ההורים שנשארו מאחור לארגן את חייהם מחדש דרך ריטואלים וכללי התנהגות נוקשים, על מלבושיהם ועל מלמוליהם, כולל אותה היאחזות נואשת במטבעות-לשון שחוקות (החייל המת אשר "תמיד יישאר צעיר", ההורה השכול אשר "לוקח כוח מהשגרה") ובעיקר — על השתיקות. הנה לפנינו תמונה רבת-מבע של מכאוב יומיומי מבעבע. משפחת שכול, שגרת יום חול.
• • •
הנצחת הנופלים בקרב אינה מפעל פרטי של משפחות החיילים המתים כפי שהיא מפעל ציבורי-ממלכתי. המדינה היא הארכיטקטית והכוריאוגרפית הגדולה של השכול הקולקטיבי, היא מקימת האנדרטאות, במאית הטקסים ומחברת הנאומים. גם בישראל, כמו מרבית מדינות-הלאום המודרניות, המדינה ומוסדותיה מעורבים באופן ישיר ופעיל בהתמרה של הזיכרון הפרטי לאבל ציבורי: היחידה להנצחת החייל שהוקמה ב-1949 היא גוף ממשלתי לכל דבר אשר פעילותו מעוגנת בחוק והוא האחראי לא רק על הקמת ותחזוקת בתי העלמין הצבאיים, אלא גם על עריכת טקסים ממלכתיים והנצחת חיילים נופלים דרך מיזמים שונים, בהם גם הכנת מסכתות לימי זיכרון ומפעלים ספרותיים שונים. ואכן, אם יש מאפיין בולט לתרבות השכול הישראלית הרי זו האוריינטציה הספרותית שלה, פנייתה אל הספר והשיר. ממד זה בולט בסדרת ספרי 'יזכור' שהחלו להתפרסם מיד עם קום המדינה, אשר לא רק מספקים ביוגרפיות של הנופלים, אלא גם מבקשים שנזכור אותם בקולם, וכוללים לא אחת קטעי יומן, או שירים גנוזים שהנופלים כתבו למגירה. קו מנחה דומה מאפיין מיזמים עכשוויים יותר דוגמת 'עוד מעט נהפוך לשיר', שהופק בידי גלי צה"ל בראשית שנות ה-2000, ובמסגרתו מילותיהם של שירים שנכתבו על ידי חיילות וחיילים הולחנו ובוצעו על ידי זמרים ישראליים. בחודשים האחרונים נתקלתי ברחובות תל-אביב בסטיקרים וכתובות ועליהם ציטוטים קצרים של חיילים שנהרגו בעזה, לצד תמונותיהם, ופרקטיקות "הנצחת אינסטנט" דומות ניתן למצוא גם ברשתות החברתיות. קולם של המתים חודר אל המרחב הציבורי הפיזי או הווירטואלי ומונכח בו. ייתכן שאנו עדים ל"דמוקרטיזציה" של תצורות ההנצחה הממלכתיות שחילחלו מטה, הופנמו, והפכו לאופני הנצחה עממיים, הנעשים ללא תיווך. כך או כך, הקו המשותף של יוזמות אלה הוא הרצון לזכור את הנופלים דרך קולם ומחשבותיהם, לנסות לגשר על פני התהום הנפערת בין המתים לחיים באמצעות שימור, ולו במעט, של המאפיינים הייחודים להם, תחביביהם ושיגיונותיהם. אנו ממלאים את חיינו בקולם של המתים.
ובדיוק משום שהנדל חורגת מקו מובהק זה של תרבות הזיכרון הישראלית, תהיה זו טעות לראות ב'הר הטועים' "ספר שכול" במובן המקובל. מתיה של הנדל שותקים, ושתיקתם היא דממת מוות: איננו יודעים מה היו מחשבותיהם, תאוותיהם ורצונותיהם. אדרבה: איננו יודעים אפילו מה שמם. "כשמישהו מת אתה לא יודע את המחשבות שלו", מסבירה אמירה למספרת. ובעלה מצטרף, "וכשזה הבן שלך, שנהרג במלחמה —", ומשפטו נקטע, נותר תלוי באוויר, ללא סיום. בניגוד מוחלט מאלתרמן שהכריז, "נפלאים, נפלאים הם חיינו, המלאים מחשבות של מתים", גיבוריה של הנדל מסרבים לפייס זה את זה או להתנחם באמצעות היאחזות באמונה, שעל אף הסתלקותם הפיזית, המתים מותירים אחריהם מחשבות, תאוות, ותשוקות שעודן חיות ומתרוצצות בנו.
שבתי אל ספרה של הנדל לפני חודשים ספורים, בעקבות קריאה בעיתון על החלטתה של ד"ר מעין שרמן, אמו של החייל רון שרמן שגופתו הוחזרה מעזה, להוסיף על מצבת בנה את הכיתוב "נחטף, הופקר, והוקרב בעזה על ידי ממשלת המחדל באסון 7 באוקטובר 2023". אין זה המקרה הראשון או היחיד של מאבק משפחות שכולות בנציגי משרד הבטחון. גם הרומן 'אבן תחת אבן' (1998) של בתיה גור נכתב בהשראת מאבקה העיקש של שולה מלט בשלטונות הצבא, לאחר שאיבדה את בנה אמיר ב-1992 בפרשת "רולטת הרשת", והוסיפה כיתוב אישי למצבתו, שבו כתבה כי הוא "הובל כצאן לטבח" על ידי מפקדיו. ההורים השכולים בספרה של הנדל אינם נאבקים במוסדות המדינה. אולם גם הם מעיפים מבטים מרירים אל כרית האבן שעל הקבר, שעליה חקוק שם הנופל ודרגתו בנוסח אחיד וגופן קבוע. "בהתחלה רצינו שיכתבו את תאריך הלידה", אומר האב השכול אריאל כבדרך אגב, "אבל הם אמרו שיש נוסח, אי-אפשר לשנות את הנוסח". זמן קצר לאחר פרסום 'הר הטועים' דן בית המשפט בעתירה נוספת, של בני משפחתו של ערן ויכסלבאום, שנהרג באסון צאלים ב' (1992), בבקשה להוסיף כיתוב אישי למצבתו. שופטת בית המשפט העליון דליה דורנר ציטטה בפסיקתה מתוך ראיון שהעניקה הנדל בסמוך לצאת הספר, ופסקה לטובת המשפחה. כתוצאה מכך הוכנס ב-1997 תיקון לחוק בתי הקברות הצבאיים, אשר התיר למשפחות להוסיף כיתוב לביטוי אישי על המצבה (בתנאי שהתוספת לא תכלול ביטויים הפוגעים "בערכי מדינת ישראל, בביטחון המדינה" או ביטויים בעלי אופי פוליטי).
אולם יותר מתחושת ניכור מפורמולות ההנצחה הממלכתית, ההורים השכולים של הנדל מתקשים לזקק קול עצמאי משלהם, לא להיאחז במטבעות לשון מוכנות מראש ומליצות שחוקות. הדבר בולט במקרה של שמוליק רון שכמו נאבק בשפה עצמה, ונכשל בניסיונותיו הפעוטים לנהל דו-שיח עם הורים שכולים אחרים.
• • •
אז מהו בעצם טיבו של המקום הזה, הר הטועים? המשנה מרבה לעסוק בדיני השבת אבידה, ובתלמוד הבבלי מסופר על מקום מפגש מיוחד בירושלים שאליו היו מגיעים מוצאי אבידות להיפגש עם אלה הטוענים שהם בעליהם החוקיים של האבידה (בבא מציעא כח ב). דגם עתיק זה של משרד אבידות ומציאות כונה בשם "אבן טוען" בגרסאות מסוימות או "אבן טועין" בגרסאות אחרות, ואל אתר זה הגיעו אלה שאיבדו את החפץ היקר להם, תיארו אותו בפרוטרוט והשמיעו טענות להוכחת בעלותם. "ודודתי פסיה אמרה משהו על הר הטועים ושצריך ללכת להר הטועים, לשם מביאים את האבידות, להר הטועים, ודודי שימחה הניע ראשו מאשר שכך האבידות מגיעות להר הטועים, כן כן, צריך ללכת לשם, אמר, ודודתי פסיה הלכה".
בסוג של פלפול תלמודי-ספרותי, הנדל הפכה את אבן הטוען המשנאית לאבן טועים, ולתזכורת עגומה לחוסר יכולתה של דודתה פסיה וחברתה אמירה לעבור את שלבי האבל הרצויים ולהתגבר על האובדן. אל טעות איות תמימה לכאורה זו, מוסיפה הנדל את הגלישה המכוונת שבין הפועל לִטְעוֹת (לשגות) לבין תַּעוֹת (אובדן דרך, הליכה ללא כיוון ומטרה). מקום של חיבור אנושי שנוצר בגלל משהו שחסר, בגלל אבידה שאיש כבר לא נותן בה סימנים ולא תושב לבעליה לעולם, הוא גם מקום של תעייה בדרך, הליכה ללא כיוון ומטרה. כך נשמע כאב גדול שאין לו נחמה. כך נקראת ספרות גדולה, המסרבת להיכנע לנורמה. •
