אי-אפשר לבוא בתלונות למכבי ת"א. היא הגיעה לסדרה מול פנאתינייקוס ללא יתרון ביתיות, בלי אולם משלה ובשלושה משחקים נאלצה להסתדר ללא הכוכב הגדול ווייד בולדווין. הצהובים נתנו את את כל מה שיש להם, סחטו חמישה משחקים – ונכנעו 81:72 רק אחרי קרב לקבוצה שסיימה את העונה הסדירה במקום השני.
כצפוי, הקהל המקומי ערך ליריבה המיתולוגית קבלת פנים עוינת במיוחד, כולל דגלי פלסטין ביציעים. שוב, מכבי הצליחה איכשהו לשמור על קור רוח מהפתיחה, ושלושה רבעים טובים נתנו את התחושה שהפיינל-פור הוא אפשרי, אבל אז הגיעה קריסה ברבע הרביעי, ומכבי פשוט לא הצליחה למצוא מישהו שיקלע. פאו, עם הדחיפה האדירה של הקהל שלה, זיהתה את החולשה וטרפה את הפרקט כל הדרך לברלין.
לורנזו בראון, שלאורך כל העונה היה בדעיכה, חזר להיות אתמול, כמו בכל הפלייאוף, בעל הבית והמנהיג המוכר מאשתקד, ומצא שוב ושוב את החברים. ג'וש ניבו המשיך להוכיח למה חצי אירופה רודפת אחריו, וגם חסיאל ריברו וג'ון דיברתולומאו נתנו תרומה אדירה. הבעיה הייתה (שוב) השלשות של היוונים וריבאונד ההתקפה. בהגנה, הדרך היחידה לעצור את מתיאס לסור הייתה לשלוח אותו לקו – וזה עבד מצוין. אלא שהכל הלך לאיבוד בעשר הדקות האחרונות, גם בעזרת השופטים שפיזרו עבירות טכניות הזויות לצהובים.
קלעו למכבי: בראון 19, ניבו 14, בלאט ודיברתולומאו 9, ריברו 8, כהן וקולסון 4, ווב 3, קליבלנד 2. קנדריק נאן הוביל את פנאתינייקוס עם 26.
זו הייתה אחת העונות האירופיות הסוערות, המורכבות וההפכפכות שעברה מכבי ת"א אי פעם. עונה שהתחילה בנקודה שמועדונים אחרים לא היו מצליחים להתרומם ממנה. מלחמה שפרצה במדינה וטרפה את הקלפים על הספורט הישראלי כולו, במיוחד על הנציגות במפעלים השונים שאיבדו את הביתיות ואת אחד הקלפים החשובים – הקהל. הצהובים הספיקו לקיים משחק אחד במנורה מבטחים, מול פרטיזן, ואז ירד המסך על המבצר – והקבוצה עברה לארח בבלגרד מול יציעים ריקים. זה לא מנע ממנה לסיים את העונה הסדירה ביורוליג עם מאזן מרשים של 14:20, כולל 12 ניצחונות "ביתיים", לתת הצגה בפלייאין מול באסקוניה ולהגיע בראש מורם לרבע גמר הפלייאוף נגד פנאתינייקוס החזקה.
מכבי ת"א גרסת 2023/4 התגברה על כל מכשול אפשרי: ממרד של הזרים שסירבו לשחק בליגה בעקבות הכוונה לקצץ בשכרם, דרך פציעות חוזרות של בולדווין, ועד משבר מקצועי. בשלב הזה היה נראה שהסגל לא מספיק איכותי, ושראשי המועדון כבר יכולים לחשוב על העונה הבאה, כולל עוד פרידה מבאסת מעודד קטש – אבל למאמן היו תוכניות אחרות. רגע לפני שהמסך ירד, הסמל הצהוב איפס את עצמו, מצא את הנוסחה ומכבי טסה ל-17 ניצחונות (!) רצופים בכל המסגרות, כולל שישה ביורוליג שהבטיחו פליי-אין. בתוך המציאות המורכבת היה צריך דמות שתרגיע את המערכת, וקטש היה האיש הנכון למשימה.
אז למה לקח לקבוצה שלו שלושת-רבעי עונה להתחבר? צריך לזכור שהצטרפו חמישה שחקנים שהיו צריכים זמן להשתלב. ריברו, ג'יימס ווב ואנטוניוס קליבלנד לא היוו פקטור בתחילת העונה, אבל הם נכנסו לעניינים בדיוק במאני-טיים – ויחד עם התעלות של תמיר בלאט, עונת שיא של ניבו והתעוררות של בונזי קולסון – מכבי כבר לא הייתה קבוצה של שני שחקנים, בטח כשלורנזו בראון היה צל של עצמו עד הפלייאין והפלייאוף. קשה להעריך איך הסדרה מול פאו הייתה נגמרת אם בולדווין לא היה נפצע, אבל לאור הנסיבות ולמרות תחושת הפספוס במשחק הרביעי – צריך להוריד את הכובע על ההישג.
ומה לגבי העונה הבאה? בשלוש מילים – אי-ודאות מדאיגה. סיום המלחמה לא נראה באופק, וביורוליג עדיין לא משוכנעים שאפשר להחזיר את המשחקים לישראל. המטרה היא לשמור על כמה שיותר נכסים, אבל זה כמעט בלתי אפשרי לאור המצב. במכבי כבר נערכים לאפשרות שבראון יעזוב למרות שהוא מחזיק בחוזה לעונה נוספת; ניבו, כאמור, הפך לסחורה לוהטת, והוא בדרך הבטוחה ליעד הבא; גם עתידם של בולדווין וקולסון לא ברור; ובאופן מפתיע ולמרות ההערכה ההדדית, הנהלת המועדון וקטש עדיין לא סגרו לעונה הבאה, אם כי זה צפוי לקרות בקרוב.
