כששרון ורויטל אפרים הבינו שבנם נעם נמצא במתחם המסיבה ברעים ב-7 באוקטובר, החליט שרון לעשות מעשה. "אני בטוח שכמוני, אבות נוספים הבינו שאין על מי לסמוך בכאוס המטורף ששרר, ונאלצו לסמוך רק על עצמם", מספר האב. "כמוני, הם נסעו כמו מטורפים לחפש את הילדים שלהם - חיים או מתים".
בבוקר 7 באוקטובר הופרה השלווה בבית משפחת אפרים ביישוב חד נס שבגולן, הצופה לגדותיו המזרחיים של הירדן. האב שרון אפרים (49), מנהל תפעול שמושבת בעקבות ניתוחי עמוד שדרה שעבר, ואשתו רויטל (48), מנהלת חשבונות, התעוררו מזרם הדיווחים באתרי החדשות ובקבוצות הווטסאפ.
"התקשרתי לנעם, לא ידעתי איפה הוא נמצא", מספרת רויטל. "ידענו שהוא ובת זוגו נסעו למסיבה, אבל לא ידענו איפה החליטו המארגנים לקיים אותה. הוא ענה לי שגם ברעים נשמעות אזעקות ושעצרו את המסיבה".
בשיא האדישות, לדבריה, היא שוטפת פנים ומדליקה טלוויזיה. "אני רואה מסך כתום מול העיניים שלי, ובכל שנייה נוספות אזעקות. התקשרתי שוב לבן שלי, שעידכן שהם בדרך לרכב שלו". השיחה נסכה בה רוגע לזמן קצר, שהופר ב-8:00 בבוקר כשהתברר שמתחילים לארגן אוטובוסים להוריד חיילים מהצפון לעוטף עזה. שרון, שהיה בקשר עם משרד הביטחון, סייע לארגן אוטובוסים פרטיים מהצפון להרצליה ומשם לדרום.
בשלב זה, החליט האב לצאת למסע שייצרב בו לכל חייו. את הדרך מהצפון דרומה עשה בנסיעה מהירה במיוחד, קשוב למבזקים שכבר טיפטפו את תחילת האסון הלאומי. הוא אסף חבר פרמדיק.
בבית בחד נס נשארה רויטל. "יש לנו שני ילדים. נעם בן 24 וליטל בת 21, שהייתה בכפר-סבא. הייתי לבד והאמת שלא הייתי מבוהלת, הייתי בהלם מוחלט", היא משחזרת. בשלב זה החלו להגיע השכנים. ברשתות החברתיות צפו תמונות של חוגגים ובהן גם הכיתוב: "מי ראה את נעם, את חברתו ואת החבר שהיה איתם" וגם הבקשה: "אם ראיתם, תנו סימן חיים".
באותן דקות שעט האב שרון דרומה. "נסעתי כמו מטורף, דרך שדות. עקפתי מחסומים, מה לא עשיתי. כבר הבנתי את גודל הברדק. העצירה הראשונה הייתה ב-13:50 במשטרת אופקים, לשם פינו פצועים וגופות. חיפשתי את נעם ביניהן והרגשתי הקלה שלא מצאתי אותו".
משם המשיך האב במסע לאוגדת רעים, "נוסעים על ציר 232 ומבחינים במחבלים משני צידי הכביש. אני נוהג והחבר שאיתי, עם נשק ארוך בשלוף, מחוץ לחלון. המראות שראינו היו כמו מסרט בלהות. שורה ארוכה של כלי רכב שרופים ובתוכם גופות שרופות. ראיתי ולא האמנתי למראה עיניי".
שעה אחר כך יבין האב שהנורא מכל עדיין לפניו. "הגענו למתחם המסיבה, לגיא ההריגה, למקום שבו ריכזו 42 גופות. לא ראיתי ממטר, כולי במאמץ למצוא את נעם, עברתי גופה-גופה, הסתכלתי שוב ושוב בכל אחת מהן. מי שלא היה שם לעולם לא יבין על איזו זוועה מדובר. איברים פזורים בשטח, כאוס מטורף".
מפרטי מידע שליקט הבין שבנו נסע לכיוון היציאה מהמתחם, ולשם החל לנסוע. לפניו נוסעת ניידת משטרה וחוטפת RPG. האב וחברו הפרמדיק נמלטים מרכבם ומסתתרים בבר במתחם המסיבה, יחד עם שוטרת שאומרת להם: "המחבלים כבר סוגרים עלינו, אם קורה לי משהו, קחו ממני את הנשק ותברחו, כל אחד לכיוון אחר".
במקביל, בחד נס מנסה האם רויטל לחדש את הקשר עם בנה. "מ-9:00 בבוקר כבר לא היה מענה. גם ליטל ניסתה שוב ושוב לשמוע את אחיה ולא נענתה. אבל משהו בי נאטם לדאגה והאמנתי שנעם בחיים".
מהבוקר ועד שיורדת החשכה, ממשיך האב לנסות לאתר את בנו. "לא הייתי רעב. לא צמא. לא הרגשתי טוב או רע. לא הרגשתי כלום מלבד את הצורך האבהי הבסיסי למצוא את הבן שלי. רק ב-20:00, כשכבר החשיך, נסעתי לישון אצל אחותי במושב מסלול ליד אופקים".
למחרת, עם עלות השחר, חוזר שרון למתחם המסיבה. "הבנתי שנעם, איך שאני מכיר אותו, הוא לא אחד שיוותר ולכן הכי מתאים לו להסתתר". שרון משתף את רויטל בסרטוני הזוועה שהוא מצלם והיא עדיין נחושה באמונתה שבנה בין החיים. הוא חוזר לאתר המסיבה ומחפש שוב, ואז מגלה חלקי גופות ואפר. למקום מגיעים מתנדבי זק"א ואנשי פיקוד העורף. שרון מסתייע בהם.
"מכוח האינרציה אני מצטרף לזק"א. אנחנו נוסעים בסללום, בין חלקי גופות ומגיעים לבארי. אני מתקשר לאשתי ואומר לה שתכין את עצמה לבשורת האיוב. היא עונה לי שהיא לא מוכנה כי היא עדיין אופטימית ואז אני מקבל את הבשורה השחורה הראשונה, שבן דודי, ירין משה אפרים, בן 24 מפתח-תקווה, נרצח במסיבה".
עוד הוא מנסה לבלוע את הגלולה המרה הזו, וכבר הוא מתבשר שנמצאה גופת בת הזוג של בנו. למחרת נוסעים ההורים להלוויית החברה ומשם, בחוסר ידיעה מוחלט מה עלה בגורל בנם, הם חוזרים חסרי כוחות לביתם.
ארבעה ימים אחרי תחילת המסע לאיתור הבן, הגיעו נציגי המשטרה והמועצה לבית משפחת אפרים ובשורת איוב בפיהם: "התברר לי שמצאו אותם יחד, את בני ובת זוגו. נעם שוכב מעליה, מגונן עליה".
"כבר מגיל 16 נעם התחיל לנגן במסיבות ופתח לעצמו תיק במס הכנסה", מספרת רויטל בגאווה על בנה. "אחרי השירות הצבאי הוא פיתח קריירת די-ג'יי. ניגן בחתונות ובמסיבות בארץ ובעולם, והיה במרחק נגיעה מפריצה ומהכרה בינלאומית בכישוריו. אי-אפשר לתאר במילים את הכאב על אובדן בן, אבל אם השטן היה שואל אותי מה הייתי מעדיפה, את נעם מת או חטוף, בהכירי את הבן שלי, אני יודעת בוודאות שהוא לא היה חוזר שפוי מהשבי".
"לא הייתי רעב. לא צמא. לא הרגשתי טוב או רע. לא הרגשתי כלום מלבד את הצורך האבהי הבסיסי למצוא את הבן שלי. מכוח האינרציה הצטרפתי לזק”א. אנחנו נוסעים בסללום, בין חלקי גופות"
