עד 7 באוקטובר חשב דוד איבגי, איש היחידה להנצחת החייל במשרד הביטחון, שראה הכל. בשנתיים וחצי האחרונות איבגי אחראי על כל בתי העלמין הצבאיים וההלוויות הצבאיות במחוז הדרום, מאשדוד ועד אילת. בשנים רגילות ניהל בממוצע ארבע הלוויות בשנה, ואז פרצה המלחמה שהפכה את המחוז שלו לזירה העיקרית. "ואני למדתי", הוא אומר, "שיש לבן אדם יכולות בלתי נתפסות. פתאום זה 17 הלוויות ביום. אתה עובד כל הזמן ושואל את עצמך מתי תגיע לקצה גבול היכולת, וזה לא קורה.
"יש לך הלוויה באשקלון תחת מטח טילים, אתה מקים בית עלמין מאפס בקדש ברנע, נוסע לפקח על חפירת קבר באילת, ובאמצע מחליף חיילת שהתעלפה במשמר כבוד. חפרתי קברים בידיים כי אף קבלן לא הסכים לבוא לעוטף. הובלתי ברכב שלי קברים מוכנים, ריצוף. דברים שלא עשיתי קודם. הכל למדתי תוך כדי. גיליתי שיש בי יכולת לא לישון, לא לאכול. הרי אי-אפשר להגיד, 'לא עושים הלוויה כי איבגי עייף'".
2 צפייה בגלריה
("העבודה שלנו לוקחת למקומות מזוכיסטיים". מימין: דוד איבגי, דוד אליהו, טרביה טרביה | צילום: אביגיל עוזי)
אם בתחילת אוקטובר קיוו באגף משפחות הנצחה ומורשת במשרד הביטחון שעד יום הזיכרון יוכלו להתפנות לתחזוק הקברים השוטף, למציאות היו תוכניות אחרות. כ-700 הלוויות נערכו תחת אחריותו של משרד הביטחון – חיילי וקציני צה"ל, אנשי משטרה, שב"כ, ימ"מ, המוסד ושב"ס, וחברי כיתות הכוננות שהוכרו כחללי צה"ל. בימים הראשונים הם התמודדו עם כ-30 הלוויות ביום, כשמהר מאוד המספר טיפס מעל מאה.
"אני יודע שאני גר במזרח התיכון, אבל האמנתי שנגמרו המלחמות", אומר טרביה טרביה משפרעם, האחראי על הלוויות הדרוזים והצ'רקסים במחוז צפון. "ב-7 באוקטובר שלחתי את הילדים לבית הספר ואשתי הכינה פלאפל, ופתאום התחלנו לקבל הודעות לנייד, דיווחים על טילים ושיחות מהמג"ד. עליתי על מדים ונסעתי לפיקוד העורף ברמלה, שם אני משרת כסמג"ד.
"בלילה התחלתי לנוע לכיוון אורים. אני מקבל את המספרים ואומר, 'זה נכון? 120 הרוגים? 140? צריך לגייס עוד חיילים ולהביא משאיות'. במו ידי פיניתי גופות של אזרחים ומחבלים מאופקים. את ההלם הגדול קיבלתי למחרת, כשכבר הייתי במחנה שורה. הגיעה משאית קירור עם פרסומת של שמנת מתוקה, ובתוכה מביאים עוד ועוד חללים, שקיות לבנות בגדלים שונים. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי את ממדי הטבח. השפלתי מבט, הלכתי הצידה והתפרקתי. רץ לי סרט רע על הילדים, המשפחה".
טרביה, נשוי ואב לשלושה, שירת במילואים במשך 108 ימים, ואז חזר לעבודתו השוטפת, שגם היא בתחום המוות. "כשהגעתי הביתה בפעם הראשונה הילדים קפצו וחיבקו אותי ואני הייתי קצת קפוא. אתה שואל את עצמך למה הם ולא אנחנו. אבל מתוך האבל הלאומי אתה מקבל מוטיבציה ורצון להמשיך ולשרת ולעשות את התפקיד על הצד הטוב ביותר".
ליד טרביה ואיבגי יושב הצעיר שבחבורה, דוד אליהו בן ה-31, אב לשניים. תחת אחריותו נמצאות חלקות באזור השפלה וירושלים, ובית העלמין הגדול והמפורסם מכולם – הר הרצל. בתחילת המלחמה חלקה ד8 הייתה ריקה. היום היא מלאה עד אפס מקום והקבורה עברה לחלקה נוספת שנפתחה. אחרי שבוע וחצי של עבודה רצופה, אליהו מספר שקרס. "העומס הרגשי והפיזי, עשרה ימים בלי שינה, הלוויות של ילדים. בהתחלה כששמעתי את המספרים אמרתי 'זו בטח אי-הבנה'. בסוף זה מפרק בן אדם. אתה משתף את המנהל, את הפסיכולוג, מדברים קצת. נתתי לעצמי את המקום והמשכתי הלאה".
• • •
המפגש של המשפחות השכולות עם טרביה, איבגי, אליהו ועמיתיהם מתחיל לרוב במהלך השבעה ונמשך עד השלושים, ולפעמים גם אחרי. "אחרי הדפיקה בדלת, המודיעים סוגרים עם המשפחה איפה ומתי הם רוצים לקבור, ואז אנחנו נכנסים לתמונה", מתאר איבגי. "החל מחפירת הקבר, דרך הבאת כיסאות, מחסומים, הגברה, תאורה, הצללה – הכל לפי רצון המשפחה".
מאות חללים עברו תחת ידיהם, כל אחד מהם הם מכירים בשמו. "בהספדים אתה שומע דברים מדהימים וזה נוגע בך", אומר טרביה. "כמו ההלוויה המרגשת של ג'מאל עבאס. שירתי עם הדוד שלו בעזה לפני 23 שנה, והאמוציות חזקות כפליים כי הוא בן העדה ואתה מכיר את המשפחה. ואתה גם חושב קדימה. יש לי ילד בן 11 שעוד כמה שנים יקבל צו גיוס. העבודה שלנו לוקחת אותנו למקומות מזוכיסטיים".
אחרי השבעה מגיעים אנשי היחידה שוב לבית המשפחה, ומאשרים איתה את הנוסח הסופי שיופיע על ה"כרית". לפעמים הם נתקלים בסיטואציות מורכבות: באחד המקרים תחת אחריותו של טרביה אחת האמהות ביקשה להוסיף לשמה ולשם בעלה גם את שמו של האח. "הסברנו לה שזה לא מקובל, אבל שהיא יכולה להוסיף את זה בכיתוב האישי", הוא אומר. לאליהו זכורה משפחה שביקשה ספסל. "הסברנו לה שבתי העלמין צריכים להיראות אחידים ושזה פוגע בנגישות, והם הבינו".
המלחמה הנוכחית חייבה שינוי בתפיסה לגבי קבורה. "במלחמה הזו נרצחו ונהרגו הרבה זוגות, הורים וילדים וגם משפחות שלמות", אומר איבגי. "למשל משפחת קוץ שנרצחה ביחד בכפר עזה. הבת, רותם, הייתה חיילת, אז היא הייתה צריכה להיקבר בבית עלמין צבאי. אבל בגלל הסיטואציה, הקרובים ביקשו שכולם ייקברו יחד בבית עלמין אזרחי. ואת רואה שורה שלמה שממחישה את כל גוני האובדן. או זוגות כמו סמדר ורועי עידן, שהיינו אחראים על קבורתם בגלל התפקיד של סמדר. הם נקברו בכפר הרי"ף ובזכותם בונים שם עכשיו בית עלמין צבאי. גם בגזר ובקדש ברנע לא הייתה חלקה צבאית. אנחנו בונים הכל מאפס.
"יש קברים שאתה כבר יודע שיועתקו. למשל עידן ברוך מבארי. הוא נקבר בקיבוץ, ואני יודע שיגיע יום ואצטרך להזיז את הקבר 50 מטר ולשמור מימין מקום לאחיו סהר, שנחטף ונרצח בעזה, ולשני ההורים שביקשו מקום לידם. השוטר רן גואילי הוא מהיישוב שלי, מיתר, וידוע שהוא לא בחיים. במקרה כזה אני לא צריך לחכות להודעה אלא כבר מבין שצריך לשמור לו מקום. בארי, רעים, נתיב העשרה – כולם הגדילו שטחים כדי ליצור מקום להרכבים משפחתיים. זה הזוי. עכשיו קברנו מחדש את שחר צמח מבארי, ואתה יודע שבשורה שלו יהיו עוד ארבעה".
איזו הלוויה קשה במיוחד אירגנתם?
איבגי: "טל שועה מבאר-שבע. היה מאמן כושר, אשתו בהיריון. או ערן אלוני, הבן של מפקד ימ"ר לכיש".
טרביה: "החלל הראשון שלי מ-7 באוקטובר היה דניאל ראשד מגולני, שנהרג בהתקפה על אחד המוצבים. זה היה מורכב מאוד מבחינה רגשית, להיות גם בכובע של היחידה להנצחת החייל וגם של בן היישוב. אנשים סומכים עליי, ובגלל שהם מכירים אותי באופן אישי אני מקבל גם הזמנות לאירועים כמו מרוץ או טקס חשיפת גל-עד. זה לא פשוט, אבל אני מכבד ומגיע. כולנו בתפקיד ייצוגי, תובעני, שיש בו הרבה הכלה וחיבוק למשפחות השכולות.
"יום אחד הגעתי עם הרצל שמואל, ראש היחידה, לבית של סא"ל עלים עבדאללה, סמח"ט 300 שנהרג. הבאנו איתנו לגו כדי לשמח את הילדים שלו. לבן הבכור של עלים קוראים אדם, וגם לבן שלי קוראים אדם. הסתכלתי עליו וחשבתי, 'למה ילד קטן צריך להישאר לבד?', וחשבתי על אדם שלי שמחכה לי בבית. הילדים שלי בני 11, שבע וארבע וחצי. לפעמים הילד שואל אותי, 'אבא, יש הלוויה היום?' ואני עונה כן, בלי להיכנס לפרטים. כשהוא שאל מה אני עושה בעבודה עניתי, 'אבא מטפל בחיילים'. הוא לא צריך לדעת יותר מזה".
המשפחות מהוות עוגן בחייהם של איבגי, טרביה ואליהו, שאומרים שלא היו מחזיקים מעמד בעבודה האינטנסיבית ללא תמיכתן. "אין ספק שאני לוקח איתי הביתה את האווירה הכללית", אומר טרביה. "ימי הולדת לילדים או דברים שמעבר לקיום היומיומי אני מסרב לעשות. מסרב להכניס שמחה הביתה. מי יכול לשמוח כשיש חטופים, הרוגים, מפונים".
• • •
כשפרצה המלחמה היה איבגי שקוע בהכנות לחתונת בתו הבכורה, ובקרוב יינשא גם בנו השני. מתוך ארבעת ילדיו, שני בניו היו איתו במילואים, ובתו הצעירה משרתת במג"ב.
ואתה מטפל בהלוויות של חיילים.
"כשאתה בהלוויה וקובר, המוח רץ בסרטים מטורפים, מפחידים. מחשבות נוראיות. אני לא בורח מעצמי ואומר, 'לי זה לא יקרה'. אני מכיר חלק מהחללים. יובל בזק שאיבד את הבן שלו היה איתי בטירונות. איזנקוט היה מג"ד שלי. ההורים השכולים של היום הם חבר'ה צעירים, בני גילי.
"הקשר האישי נוצר בדרך כלל אחרי השלושים, כי בהתחלה אתה לא רוצה להפריע. יש כאלה שבאים לקבר כל יום. בהתחלה אתה בא, אומר שלום וממשיך. אחר כך אתה מציע בקבוק מים ומבקש לשבת. משם זה מגיע לחג שמח, טלפונים, 'אנחנו עושים הכנסת ספר תורה, תבוא'. יש הורים שמרגישים אשמים – למה הם שלחו לקרבי, למה נתנו לזה לקרות, למה אני לא במקומו. יש הורים שהצלחתי לשכנע לא להגיע כל יום".
במקרים רבים, הם מספרים, הקבר הופך לתמונת מראה של החדר של הנופל או הנופלת. "כשהיינו צריכים לעשות יציקות של קברים בהר הרצל", מספר אליהו, "עברנו קבר קבר, אספנו את מה שהיה עליו והכנסנו לשקיות אישיות כדי שאחר כך נדע לסדר הכל בדיוק כמו שזה היה". "אנשים מאוד קנאים למה שהם שמים על הקבר", מוסיף טרביה. "אם משהו זז מהמקום הם מתקשרים. אמרה לי אמא שכולה, 'אני רוצה שיהיה לי אזור נחמד, יפה, שמזכיר לי את הבית'".
"אנחנו מוצאים הזמנות לחתונה, סיגריות, שתייה חריפה, צעיפים של קבוצות כדורגל", אומר איבגי. "באים ילדים קטנים ושמים הזמנות לימי הולדת. זה שובר את הלב. כשאת רואה על הקבר צילום של ילד עם כדורגל וחולצה של ברצלונה את מבינה שזה הבית החדש שלו. מאז 7 באוקטובר נוספו לי 125 מספרים חדשים בנייד. היה לי מקרה של מישהו שבן אחד שלו נהרג לפני עשור והשני נהרג עכשיו. ואז האבא אומר לי, 'תמצא לי מקום על ידו'. ואני מראה לו שמצד אחד של הקבר יש עץ ומהצד השני חומה. בכל זאת, עברו עשר שנים. בסוף הוצאנו את העץ, נו מה". •
