הגר דניאלס-עוזרי הייתה בשבוע 22 להריונה הראשון כשקיבלה את ההודעה על נפילתו של רס"ל יעקב עוזרי, ועכשיו היא מערסלת בחיקה את בתם, אלה. "ילדתי ב-6 במארס, יום לפני שמלאו ארבעה חודשים לנפילתו", מספרת הגר תוך כדי הנקה, ואחרי שתיים-שלוש שאלות נוספות היא נשברת. "אמא, את יכולה לקחת אותה לרגע?" היא שואלת. "היא כבר עשתה גרעפס, אבל אני חייבת לבכות ולא בא לי להרטיב לה את השיער".
מה תספרי לאלה על אבא שלה?
"הכל. כשעוד הייתה ברחם התחלתי להשמיע לה את הקול שלו מההקלטות בטלפון. נראה לי שהיא כבר מזהה אותו. אלה דומה מאוד לאבא שלה. לפעמים, כשאני קמה אליה בחושך וקולטת את ההבעה שלה, שהיא גם ההבעה שלו, אני צריכה לצבוט את עצמי כדי להיות בטוחה שיעקב לא באמת חזר".
5 צפייה בגלריה
(מימין: ליאב סיון עם בתה שקד־אור. "איך זה ללדת תינוקת יתומה? נורא", הגר דניאלס־עוזרי עם בתה אלה. "הייתה לי חווית לידה מדהימה" | צילום: אלעד גרשגורן)
ליאב סיון הרגישה במשך שנים ששמה הפרטי, הכל כך לא שכיח, שומר עליה. "ידעתי שאח של סבא שלי נהרג במלחמת העצמאות, שקראו לו אברהם-משה, ושאמא המציאה לי את השם ליאב-משי", היא מספרת. "כל שנה, בערב יום הזיכרון, נסענו לבית העלמין ברחובות, שבו הוא נקבר. הבאנו לשם את סבתא וסבא ונפגשנו שם עם כל המשפחה המורחבת. בגיל צעיר הכניסו אותי לריטואל הזה, שדווקא עשה לי טוב בנפש. הייתה לי הרגשה שמלאך המוות לא יעז להתקרב אליי מפני שהמשפחה שלנו כבר תרמה את חלקה למלחמה על המולדת. הרגשתי מוגנת".
לא עוד. ביום הזיכרון הקרוב היא לא תיסע לבית העלמין ברחובות שבו נטמן הקרוב הרחוק שעל שמו היא קרויה, אלא לבית העלמין בבית-שמש שבו נטמן בעלה, סרן ליאור סיון ז"ל. את שני ילדיה היא תשאיר בבית, בהשגחת מטפלת. הגדול, טל ("כולם קוראים לו טלטול") בן שלוש. הקטנה, שקד-אור, בת ארבעה חודשים, נולדה שבועיים וחצי אחרי שליאור, אביה, נהרג.
"עצוב", היא מבליעה אנחה. "כשטלטול רואה אותי בוכה הוא אומר: 'אמא מתגעגעת לאבא'. שקדי המתוקה עוד לא מבינה מה נפל עליה, אבל כבר עכשיו אני מדברת איתה על אבא שלה, איזה בנאדם הוא היה ואיך הוא היה מדגדג ומנשק אותה אילו זכה להכיר אותה.
"בצפירה אהיה בבית, אצל הוריי, עם טלטול ושקד. אני לא אוהבת לחשוף את הכאב שלי. בערב נעשה מדורה עם חברים באיזה יער. ביום הזיכרון נעלה לבית העלמין ואחר כך נשב ביחד, המשפחה והחברים, וכל מי שרוצה לבוא מוזמן".
ליאב לא מתכננת לשתף את טל באירועי יום הזיכרון והיא עדיין לא יודעת באיזה גיל תיקח אותו לראשונה לבית הקברות. "הוא רק בן שלוש", היא מדגישה את ה"רק" ומוסיפה שאם וכאשר תרגיש שטל בשל לעלות לקבר אביו, היא תנהל איתו שיחת תיווך רצינית. "בצפירה של הבוקר טל יהיה בגן, כמו ביום השואה, ואני מניחה שהגננת תגיד לילדים שזה הזמן לעמוד או לשבת בשקט ולחשוב על האנשים שאנחנו אוהבים. בצפירה של הערב נהיה ביחד, אבל לא נראה לי שיש צורך לעשות חיבור ישיר בין הצפירה לבין אבא שלו. יש זמן".
הגר, לעומתה, תעלה לבית הקברות עם אלה התינוקת, "ולא מפני שהיא עוד כל כך קטנה ולא מבינה".
אז למה?
"גם מפני שאני מניקה, גם מפני שעדיין לא השארתי אותה לבד, כלומר בלעדיי, ובעיקר מפני שזה המקום שבו אבא שלה נמצא. זה הכי קרוב להגדרה של 'הבית של אבא'. הרי היא תצטרך להגיע למקום הזה מדי שנה במהלך חייה".
לא סיים את הקעקוע
ליאב וליאור, בני 32 ("נולדתי יום אחריו") נפגשו כשהיו בני 15. "מהרגע הראשון הייתי בעניין שלו. איך לא?" היא מחייכת, "גבוה, חתיך, חבר טוב וגם סופר-רגיש. בחבורה שלנו יכולתי לספור על אצבעות כף יד אחת את הבנות שלא היה להן איזשהו קטע איתו".
נשמע קצת מוגזם.
"ממש לא. ליאור היה שילוב נדיר. מצד אחד הוא היה מרכז העניינים ומצד שני הוא היה מאוד צנוע, בדרך כלל זה לא הולך ביחד. העובדה שהיה נטול פוזה ונטול אגו לא מנעה ממנו להיות הדמות שמאחדת את כל החבר'ה. והוא גם היה מצחיק, ממש".
אחרי זוגיות קצרה הם נפרדו כידידים, לא שמרו על קשר ודרכיהם נפרדו לגמרי כשליאור התגייס לשריון. ליאב, שבאה מבית דתי, יצאה לשירות לאומי בשכונת התקווה והתנתקה מהחבר'ה של בית-שמש. "חזרנו להיות ביחד בגיל 21, כשליאור כבר היה בקבע. במפגש המחודש בינינו נוצר חיבור חזק ומיידי. מהר מאוד שנינו הרגשנו שאנחנו רוצים להתקדם. בגיל 22 כבר התחתנו. לפני חודשיים, במארס, היינו אמורים לחגוג עשר שנות נישואים".
היא למדה עבודה סוציאלית באוניברסיטה והם שכרו דירה בקהילת הסטודנטים בלוד. ליאור למד הנדסת מכונות ועבד כמהנדס בחברת "ויאר" שמשתמשת בגלי רדיו לפיתוח בדיקה לזיהוי סרטן השד ללא קרינה ולזיהוי ילדים שנשכחו במכונית.
"כשליאור הודיע שהוא משתחרר מקבע ניסו לשכנע אותו להישאר, רצו שהוא יהיה סמ"פ, הבטיחו לו קידום, וגם כשיצא למילואים הפעילו עליו מכבש של לחצים שיחזור לצבא", היא מספרת, "אבל לליאור הדבר הכי חשוב היה הבית. אילו לחצו עליי כמו שלחצו עליו בקלות הייתי מתערערת ונסחפת, אבל הסֶנְטֶר של ליאור היה יציב. היה ברור לו שהוא רוצה להיות כמה שיותר עם המשפחה".
גם הגר (27) ויעקב (28) התאהבו כבני נוער וחזרו זה לזה כבוגרים. הם הכירו במסיבה במצפה אלונים. הגר בת ה-16 הגיעה אליה מקיבוץ גניגר, יעקב בא מכפר שמאי (ליד מירון) ועל רחבת הריקודים נולד רומן לוהט בן חמש שנים. "כשהוא הזמין אותי לרקוד אמרתי לו 'לא'. הבחורים שהכרתי עד אז נעלבו עד עמקי נשמתם כשקיבלו תשובה שלילית, אבל יעקב היה מפוצץ בביטחון עצמי. אחרי רבע שעה הוא חזר אליי ושוב הזמין אותי לרקוד. ושוב אמרתי לו 'לא'. רק בפעם השלישית יצאתי לרגע מהווייב של הסנובית, הואלתי בטובי להעיף בו מבט ופתאום ראיתי מולי חתיך הורס עם חיוך מושלם, גדול כזה ורחב. הוא היה ממוקד ומפוקס ואמרתי לעצמי 'אני לא יכולה לסרב'. רקדנו, דיברנו, היה לנו כיף, באותו הערב הוא צירף אותי לפייסבוק שלו והתחלנו להתכתב ולפטפט".
בגיל 21 הם נפרדו לחמש שנים. "למה?" היא מדליקה סיגריה ומספרת שיעקב ממש לא סבל את ריח הניקוטין שעלה מבגדיה. "אני חושבת שכל אחד היה צריך לעבור את המסע שלו בנפרד, לחוות ולהתבגר. מי יזם את הפרידה? אני חושבת שיעקב. הוא השתחרר מהשריון וקנה כרטיס טיסה, אבל לא בגלל זה נפרדנו. כל אחד מאיתנו הרגיש שהוא צריך קצת לבד".
חמש שנים זה לא קצת.
"נכון. אחרי חמש שנים, באיזשהו רגע אימפולסיבי, רציתי לדבר איתו, הרגשתי שאני חייבת לדעת מה קורה איתו, ומהרגע שחזרנו לדבר נדלקנו חזק והכל זרם. כבר בדייט השלישי שלנו, אחרי שחזרנו לזוגיות, התחלנו לדבר על ילדים. אמרתי שאני רוצה ארבעה ילדים ויעקב אמר שאחרי שני ילדים נעצור ונחשוב אם יש לנו אמצעים כלכליים להרחבת המשפחה. אמרתי ליעקב: 'כבר יש לי שם לבת' והוא אמר 'את תבחרי את השם של הבן, שם של בת כבר יש לי'. אמרתי, 'אנחנו נלך עם השם שלי, אבל סתם מסקרנות, איזה שם של בת אהוב עליך?' וכשענה 'אלה' צחקתי. זה היה השם שקינן גם בראש שלי. אמרתי: 'מצוין, על זה לא נצטרך להתווכח. חצי שנה אחרי חידוש הקשר עברנו לגור ביחד, ושנה לאחר מכן הייתי בהיריון".
הבית ששכרו בבנימינה התמלא בציוריו. היא סטודנטית לפסיכולוגיה וביולוגיה בבית הספר למדעי המוח שבאוניברסיטת תל-אביב. יעקב היה סטודנט לעיצוב תעשייתי בשנקר וסיים את השנה הראשונה בהצטיינות. "הבחור הכי מוכשר בעולם. הוא צייר וניגר והתפרנס מקעקועים. הוא עשה לי שני קעקועים, פרח על היד ועוד משפט על הרגל. בספטמבר הוא התחיל לעבוד על קעקוע ביד שלו ולא הספיק לסיים".
ומתי התחתנתם?
"לא הספקנו להתחתן. לא רצינו להתחתן בהיריון. לא, זה לא מדויק. יעקב לא היה נגד ולא בעד, הוא אמר שזה תלוי בי, והאנטי שלי לא נבע מאיזו סיבה משמעותית. הרעיון של מסיבה גדולה שבה כולם מסתכלים עליי לא נראה לי נחוץ. רק אחרי 7 באוקטובר התהפכנו והתחלנו לדבר על חתונה. הכל מתועד בווטסאפ".
איך קרה המהפך?
"מישהו מהחבר'ה המילואימניקים של יעקב עמד להתחתן בתוך המלחמה וביקש מיעקב לצייר לו משהו מיוחד על החולצה. יעקב היה לחוץ בזמן, הוא היה גם אמל"חיסט שתפר לחיילים אפודים וציוד צבאי, ובסופו של דבר העביר את המשימה למישהו שלמד איתו, אבל ההכנות לחתונה וההתרגשות והשמחה גרמו לו לחשוב על זה. במקביל שלחתי לו הודעה 'נראה לי שאני כן רוצה להתחתן'. הוא, כדרכו, הפך את זה למעין בדיחה ושאל: 'מה? איתי?' כתבתי 'כן, רצוי', ורק אז יעקב הרצין וכתב שגם הוא חושב על חתונה מאז שיצא למלחמה".
ואצלך?
"אחרי 7 באוקטובר הבנתי שצריך להודות על מה שיש ולחגוג את מה שיש. ואם יש סיבה למסיבה שתחגוג את האהבה שלנו אז יאללה, מהר. אחרי שיעקב נפל ביקשתי מהוריו להוסיף לשמי את שם המשפחה עוזרי והם נענו בשמחה". הגר קיבלה מעמד של אלמנת צה"ל, על אף שלא היו נשואים.
הספר של טלטול
בצהרי 7 באוקטובר ליאור לבש מדים ונסע לצאלים. "הוא היה מהטנקים הראשונים שהגיעו לבארי. את יום הלחימה הראשון הוא עבר בשלום וגם את הימים הבאים, ואפילו קפץ הביתה ארבע פעמים. הסברתי לטלטול שאבא הלך לעזור לאנשים שנפצעו ושהוא שומר עלינו, והוא לא התרגש במיוחד מפני שהשכונה שלנו בבית-שמש התרוקנה מגברים. אחותי ואני עברנו לגור אצל ההורים מפני שהבעלים של שתינו היו מגויסים. וכיוון שלילדים לא הייתה מסגרת עשינו להם קייטנה".
בבוקר 19 בדצמבר ליאור צילצל אליה. "הוא שאל מה שלום הבטן, עניתי שהכל בסדר והוא אמר לי 'אוטוטו שבוע 38'. הוא רצה להוכיח לי שהוא בקיא בחומר. אמרתי לו 'תירגע, זה רק שבוע 37', ולא הייתה לי שום תחושה מוקדמת. ליאור יצא למשימה בעזה, הטנק שלו זיהה מחבל שעמד להצמיד מטען לטנק אחר, ליאור הוציא את הראש שלו מהצריח כדי לירות על המחבל ואז ירו עליו RPG. ב-19:30, בדיוק כשסיימתי לקלח את טלטול, דפקו בדלת. פתחתי, ראיתי קצינים, ואמרתי: 'הלוואי שתגידו לי שהוא רק נפצע'. הם אמרו לי 'לא, הוא נהרג' וכל הגוף שלי רעד. חיבקתי את טלטול עד שהוריי הגיעו".
מתי סיפרת לטל?
"הייתי חייבת רגע לעצמי, לנשום, להירגע. חשבתי על המילים הנכונות, ניסיתי לנחש איזה שאלות הוא עשוי להעלות, ולקחתי את הזמן. ביום השני או השלישי של השבעה טלטול הבין בכוחות עצמו שמשהו השתנה. אנחנו לא בדירה שלנו, אלא אצל סבתא וסבא, הוריו של ליאור, והדירה שלהם מלאה באנשים. הוא ראה והרגיש. לקחתי אותו לצד, ישבתי איתו ואמרתי לו: 'אבא מת והבית מלא באנשים שאוהבים אותו'. טלטול שתק. שאלתי אותו אם הוא יודע מה זה 'אבא מת' והוא לא רצה לענות. כאמא שלו, וגם כעובדת סוציאלית, התחלתי לתכנן את הצעד הבא. האם הוא מעוניין לשמוע עוד מידע או שזה מספיק לו? למחרת שאלתי אותו, 'טלטול, אתה זוכר מה קרה לאבא?' והוא לא רצה לשמוע. רק בפעם השלישית הצלחנו לפתח שיחה".
עד סוף השבעה הוציאה ליאב מהמדפסת הביתית דפים צבעוניים, גדושים בתצלומים של שלושתם ובעמוד הראשון, מעל תמונה של ליאור וטל שיושבים מול הנוף, כתבה "אבא שלי הגיבור". בין התמונות המשפחתיות היא שתלה טקסט מינימלי. נגיעות של מילים שנוגעות. היא כתבה "אבא החייל קיבל מכה של גדולים, לא כמו מכה שילדים מקבלים, ואז אבא מת". ובהמשך: "אבא מת ולכן הוא לא יכול לחזור אלינו הביתה, אבל אבא אהב את טלטול מאוד וחיכה כבר לפגוש את שקדי". וגם: "אבא לא רצה למות, גם כשמתים עדיין אוהבים, כשאבא לא כאן אנחנו ממשיכים לחשוב עליו ולאהוב אותו". ויש גם עצות לחיים. "כשכועסים אפשר להרביץ לכרית או לצעוק. כשעצובים אפשר לבכות ולחבק את אמא".
בעקבות התגובה של בנה, ליאב הדפיסה עוד כמה עותקים של הספר ושלחה אותו לאלמנות עם ילדים. "כאשת מקצוע", אומרת ליאב שעד ללידה עבדה במרכז לגיל הרך של אומנה, "אני יודעת שחשוב מאוד לתת לילד מילים שיאפשרו לו להבין ולדבר את מה שקרה לו. זה לא משהו טבעי, זה לא משהו רגיל, איך הם אמורים להביע את מה שהם מרגישים?
"אין לי ספק שהידע שלי, כעובדת סוציאלית, עוזר לי מאוד", אומרת ליאב, עדיין בחופשת לידה. "טלטול משתמש במילים של הספר כדי להגיד לי מה הוא מרגיש. לדוגמה, הלכנו להפנינג פורים ביישוב, היה כיף, חזרנו הביתה ובאמבטיה טל היה עצבני וממורמר. כששאלתי אותו מה קרה והוא לא ענה, הסקתי שזה קשור איכשהו לעובדה שבהפנינג היו הרבה ילדים עם אבות, אבל עוד לפני שהספקתי להוציא את זה מהפה טלטול אמר: 'אבות אחרים'. חייכתי. הרגשתי שעזרתי לו למצוא את המילים וליצור ערוץ של תקשורת מילולית ולא רק של התנהגות".
היו לו בעיות התנהגות בעקבות מות אביו?
"בהתחלה הוא היה קצת יותר סוער מהרגיל. זה בא לידי ביטוי בקשב ובהתנהגות כלפי אחרים. ביקשתי מהגננת לא לתת לו יחס מיוחד, ילד צריך גבולות ששומרים עליו ואי-אפשר להרשות לו הכל. לא הייתי רוצה שהוא יהיה 'הילד של כולם' וירחמו עליו או יעניקו לו יחס מיוחד. אני יודעת לזהות מתי טלטול מתקרב לקצה שלו, וכשזה קורה אנחנו הולכים לרגע לחדר אחר ואני מקריאה לו משהו או משחקת איתו עד שהוא נרגע. בליל הסדר היינו אצל הוריו של ליאור, ובשלב מסוים הרגשתי שטלטול זקוק להפסקה. הלכנו לחדר, הצעתי לו לבחור ספר או משחק והילד אמר לי: 'אמא, בואי נדבר'. כשנרגע וחזרנו לשולחן טל ראה שאמא של ליאור עצובה וביקש ממני לספר לה מה קרה לאבא. לא עובר יום בלי שנדבר על ליאור. הוא נוכח כל הזמן".
חשוב לה לתאר את ליאור כאדם. "הוא היה האבא הכי נוכח שיש", היא מספרת. "ב-6:30 בבוקר הוא כבר היה בחוץ, עם הכלבה, כדי שב-7:00 יוכל לנסוע לעבודה, בשאיפה לחזור הביתה ב-17:30 אחר הצהריים. הוא השקיע הרבה מאמץ כדי להיות איתנו כמה שיותר".
לתינוקת היא בחרה לקרוא שקד-אור. "שקד, מפני שזה שם ששנינו חיבבנו ואור על שם ליאור, אבל לשם שקד יש משמעות נוספת, מיוחדת לנו. פעם, באיזה חורף, נסענו עם זוג חברים לראות רקפות. אנחנו חולי טיולים. באיזשהו שלב עשינו פנייה לא נכונה ונתקענו בבוץ. אני מתעצבנת מהר, אבל את ליאור קשה מאוד להוציא מהשלווה. אני לא בטוחה שאי פעם ראיתי אותו כועס. המכונית תקועה – והוא בחגיגה. כבן להורים מארגנטינה ואורוגוואי הוא שם מוזיקה לטינית בשיא הווליום ונקרענו מצחוק כשבקצב הסלסה הוא ניסה לדחוף את האוטו. יצאנו משם עם בוץ עד לברכיים ואז הלכנו לראות את השקדיות היפות והצטלמנו והיה מהמם. וזו הדמות שחשוב לי להאיר ולהזכיר ולזכור".
בניגוד לליאור, יעקב לא קיבל צו 8. "הוא התנדב והפך עולמות בשביל להתגייס. בשבוע הראשון אחרי 7 באוקטובר, במקום לשבת בבית, הוא נסע להוריו, לכיתת הכוננות של המושב. כששיבצו אותו בצפון הוא פנה לכל מי שהוא מכיר וביקש שיעזרו לו לחזור לגדוד 52, לפלוגת המילואים שלו. והוא היה כל כך עקשן, לאף אחד לא היה סיכוי מולו. כשסוף-סוף משכו אותו לגדוד שלו הוא ירד לעזה. הוא יצא לאפטר אחד, הייתי בשבוע ה-19 להיריון ורק אני הרגשתי את התינוקת בועטת, זה עוד מוקדם. אבל כשיעקב הגיע הביתה זו הייתה הפעם הראשונה שהבעיטות של אלה הורגשו גם מבחוץ. והוא היה מאושר כשהרגיש אותה".
ידעתם שזו בת?
"כן, אחותי אירגנה לנו את המסיבה של חשיפת מין העובר עם שני בלונים, ורוד וכחול, ויעקב היה בעננים כשהקונפטי נשפך מהבלון הוורוד. הוא היה שמח גם אם זה היה בן, אבל הוא ממש חיכה לה ולא הפסיק לתכנן מה ואיך יהיה. כל ערב יצאנו לטיול עם שני הכלבים שלנו ובדרך הוא הפגין את כוחו ב'בדיחות אבא' שאסף. יש ז'אנר כזה, בדיחות שמצחיקות מרוב שהן מטומטמות. לא קופצת לי דוגמה לראש. אולי זאת הדחקה".
ב-7 בנובמבר, במחנה שאטי, בעיצומה של לחימה מאוד אינטנסיבית, יעקב נפל. "הניחו מטען בנקודת התורפה של הטנק, הפעילו אותו ורק הוא נהרג. חזרתי מהעבודה, יצאתי עם הכלבים לטיול וכשאחותו צילצלה עניתי לה ב'היי, מה קורה?' אחותו שאלה אם דיברו איתי ושמעתי בקול שלה שמשהו לא בסדר. שאלתי אותה אם הוא פצוע והיא ענתה, 'לא, הוא מת'. איך זה קרה? הקצינים הגיעו להוריו של יעקב במושב. אותי הם לא מצאו מפני שאני רשומה בגניגר וגרה בבנימינה. אחותו צילצלה אליי מפני שהייתה בטוחה שאני כבר יודעת".
הגר חזרה לביתה עם שני הכלבים, צילצלה להוריה והם הגיעו אליה קצת לפני הקצינים. "עד שהם הגיעו לא הפסקתי להתפלל שאשמע אותם אומרים: 'סליחה, טעות בזיהוי'".
עם האוזן על הדלת
לשני הזוגות היו חלומות ותוכניות אינסוף. ליאב וליאור היו אמורים לעבור בדצמבר מבית-שמש לבית החלומות שבנו ביישוב חדש, גבעות עדן, בעמק האלה, אבל בגלל המלחמה נדחה האכלוס ליולי. "שנינו אנשים שאוהבים טבע ואוהבים אנשים וזה מה שקסם לנו שם. ביישוב הזה אי-אפשר לאסוף ילד אחד מהגן, את יוצאת מהגן עם מינימום שלושה ילדים, חיי הקהילה נהדרים, והאמת היא שליאור זיהה את החלום הזה הרבה לפניי, כשעוד הייתי סקפטית. הוא הבין שזה מהלך טוב, שזו איכות חיים, ואני נדבקתי בהתלהבות שלו. כשליאור נהרג, המעבר לגבעות עדן קיבל משמעות חדשה. זה החלום של ליאור, זו הירושה שהוא השאיר לי וחובה עליי לממש אותה, אבל אני צופה שזה יהיה מעבר לא קל. זה לא פשוט לעבור לבית כזה גדול, לבד".
ליאב דומעת. "בזכות ליאור התהלכתי על האדמה בתחושה שאני הכי אהובה בעולם. רק בדיעבד הבנתי איזו מתנה זו הייתה. בשבעה, חברים שלי מצאו סרטון שבו אני כועסת, מפנה לליאור את הגב, והוא מחבק אותי ואומר: 'ליאב חושבת שהיא בריב איתי, היא לא מבינה שהיא לא'. הייתה לי תחושה שהוא בחיים לא יוותר עליי. לכן כל כך הופתעתי כששמעתי את הדפיקה בדלת. ידעתי שליאור בחיים לא היה עוזב אותי. אני רוצה שגם הילדים שלי יחיו בתחושה שהם אהובים ועטופים. מטרת חיי היא להעניק לילדים שלי את מה שהיו מקבלים מליאור אילו היה בחיים".
רק עכשיו, ארבעה חודשים אחרי השכול והלידה, היא שוקלת להצטרף לקבוצת תמיכה של אלמנות טריות. הקשרים שיצרה עד כה בכוחות עצמה הוכיחו לה ש"זה טוב להיות במקום שבו את מובנת. כל אחת מגיעה עם הכאב שלה ואפשר לבכות ביחד וגם להתפרע בהומור שחור. חברים שלנו ערכו ברית והעניקו לבנם שם שמתכתב עם ליאור, אז צחקנו על ליאור המניאק שמצליח להשתחל לכל מקום. ולנו, האלמנות, יש רשימות ארוכות של 'מה נעשה לו כשנראה אותו'. זו כותבת 'יו, איזה מכות נביא לו'. אני מעדיפה לדמיין את הנשיקות שנביא לו אם הוא יחזור".
ליאור עמד לצידה כשהביאה לעולם את טלטול, בכורם. "אבל הוא לא סתם עמד, הוא תיפקד כמו הדולה הכי טובה. מרגע שהגענו לחדר הלידה הוא נכנס למוד מבצעי, רץ מכאן לשם, הביא לי את מה שרציתי עוד לפני שביקשתי והיה איתי בכל דקה ודקה. רק אחרי הלידה, כשעברנו לחדר, הוא התחיל להפשיר, לאט-לאט, ואז הוא גם התחיל להתרגש. אופייני לו, ההתרגשות הגיעה רק אחרי שהמשימה הושלמה. בלידה השנייה, בלעדיו, הייתה לי מיילדת נהדרת, אבל אל תשאלי אותי איך זה ללדת יתומה. זה היה נורא".
הגר ויעקב תיכננו לעבור לקיבוץ ילדותה, גניגר, כשלישייה, "אבל לאור הנסיבות זה יקרה מוקדם יותר, בחודש-חודשיים הקרובים. שתינו, אני ואלה. מציאות חדשה".
כשקיבלת את בשורת המוות שמחת שאת בהיריון?
"באותו הרגע שכחתי שאני בהיריון. זה נמחק לי מהתודעה דקה אחרי שהודיעו לי שיעקב נהרג. צירפו אותי לתוכנית 'לצידך' של משרד הביטחון וארגון אלמנות ויתומי צה"ל, והצמידו לי שתי מיילדות שליוו אותי בהכנה ללידה, היו איתי בלידה וממשיכות ללוות אותי גם עכשיו. ילדתי בעפולה, קיבלתי יחס נהדר, ובזכות המיילדות האלה הייתה לי חווית לידה מדהימה".
"לראות את הנשים האמיצות האלו מנווטות את מסע ההיריון בלי בני זוגן לצידן מעורר אצל כולנו רגשות עזים", אומרת תמי שלח, יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל וכוחות הביטחון. "החיים החדשים משקפים את האובדן שלהן - דרך כל אולטרסאונד וכל בחירה שנעשתה לבד, כמו בחירת עגלה - הן מגלמות חוסן ששובר לב ומעורר השראה. אנחנו כאן לצידן, ונלווה את המשפחות לאורך כל הדרך".
צוות בית החולים תודרך לקראת בואה. "אמא של יעקב הייתה איתי בחדר הלידה, ושלוש אחיותיו עמדו מחוץ לחדר עם האוזן על הדלת. יש לנו צילום שלהן, כוססות ציפורניים עם אבא שלי. ילדתי ב-16:00, ואחרי כמה שעות גם שלושת אחיו של יעקב הגיעו. הלידה הייתה ארוכה, כמו בכל לידה ראשונה, אבל היא הייתה חלקה, הכל היה מדויק, הרגשתי שיעקב ממש עוזר לי כדי שביום הזה לא יהיה לי קשה מעבר לקושי היומיומי. אני בטוחה שהיה לו חלק בזה".
